יום יום – כבוד
הימים הקצרים שבין שואה לתקומה קשים עבורי בכל שנה יותר ויותר. אני לא דור שני או שלישי לשואה וגם לא שייכת למשפחת השכול הגדולה אולם ככל שאני מתבגרת אני מרגישה את הכאב הפנימי שאוחז בי בימים אלו יותר ויותר.
על כתיבת הפוסט הזה חשבתי כבר לפני כמה ימים אך לא הצלחתי להביא את עצמי לידי כתיבתו כיוון שהנושא העלה דמעות בעייני.
קראתי לפוסט כבוד כיוון שאני מרגישה כבוד גדול לאותם אנשים שהיו שם, אלו ששרדו את השואה ואלו שלו, אלו שנלחמו עבור המדינה וידעו שאולי לא ישובו ואלו שאכן לא שבו. את הכבוד הזה אני מרגישה בכל השנה אלא שהחיים חזקים מהכל ודברי היום יום שמעסיקים אותי לא מפנים לכך את הזמן הראוי ולכן השבוע הזה שחלף חשוב בעיני ביותר. אני מעריכה את העם שמקדיש שבוע משנתו כדי לזכור ולכבד את אלו שלו כאן יותר.
השנה ביתי בת ה-13.5 ניגנה בחצוצרה את התרועה להורדת הדגל לחצי התורן.
אני זוכרת את עצמי בגילה ואיך לא ממש התחברתי לימים האלו, לא ממש הבנתי ואולי גם היום אני עדיין לא ממש מבינה אבל מתקרבת להבנה.
היא התרגשה מהמעמד של הטכס הגדול והמכובד בו נוכחים רבים מבני הישוב שלנו ואני התרגשתי מהכבוד הגדול שנפל בחלקה להוריד עבור הנופלים את הדגל.
גם עכשיו, בעודי כותבת מילים אילו, העיניים שלי מתמלאות בדמעות.
