מחר…

אני…

קצת מפחדת ממחר.

שבוע שעבר הדיאטנית אמרה שבמשקל שלי כבר לא מקבלים טיפול מרפאתי… ושאם אמשיך לרדת יצטרכו לאשפז אותי.

והשבוע… היה לי קשה…

ביום ראשון הייתי חדורת מוטיבציה, ואכלתי כמו ילדה גדולה!! עם כל השנאה והגועל.

בשאר השבוע שוב נפלתי ונשברתי וצמצמתי. ושיחקתי משחקים…

ועכשיו…

מחר…

אני אצטרך להתמודד עם ההשלכות.

מצד אחד מפחדת לעלות. אני אמות אם אשמין! רק המחשבה על זה גורמת לי חלחלה.

מצד שני,

טוב,

אם אני ארד,

אני….

אני מודה שחלק בתוכי ישמח.

החלק החולני שבתוכי. המפלצת. היא תחגוג.

ואולי,

אולי אם יצטרכו לאשפז אותי,

אז אמא שלי תתעורר, ויהיה לה קצת יותר אכפת.

היא אומרת שאני עושה הכל בשביל "צומי". הייתם מאמינים?@!#@!!

לא באמת אכפת לה.

לאף אחד לא אכפת. הם כולם מגעילים. אני סתם מעמסה בשבילם. הם לא מפסיקים להתלונן על כמה שאני ממורמרת ולא-כיפית.

רק על עצמם הם חושבים! רוצים שאשעשע אותם. שאהיה שמחה וחייכנית כמו פעם.

לא רוצה!

אני יודעת שאני ממורמרת לפעמים, ועצבנית, וכועסת. אני יודעת שאני בנאדם רע ומגעיל ודוחה.

בגלל זה אני כלכך משתדלת למחוק את עצמי מכאן.

כי אולי אם אני אהיה באישפוז יהיה להם יותר טוב… בלעדי!