לא לדעת לתרגם את הקודים החברתיים – משעשע

קודם כל, זה מרגיש כמו קומיקס: אדם אמתי, קצת הזוי, בעולם מצויר. כולם נראים כמו דמויות מצוירות על כל הג'סטות – ואפילו לא מדובר בהשפעת כדור. זו מערכת ההגנה שלנו. אם נגחיך אנשים, הם ייראו קצת פחות מפחידים. מאחר שבילדותי הייתי מאוהבת בוולט דיסני וחכמתו, עקבתי אחרי הדמויות שהוא בחר לדובב: ארנב תחמן ומעצבן שכל עולמו הוא גזר ואגוצנטריות; ברווז לוזר עם דיקציה בעייתית ומוטיב חדשנות באישיותו; דמות הצייד העילג והבור שאיננו מצליח למשש גם את האפיון המרכזי שלשמו נוצר; גוזל בעל פרופורציות מוגזמות שנראה תמים, אך מסוגל לעשות הכול ממקום מושבו בכלוב הציפורים. האלגוריה מובנת מאליה. אנשים עם מוגבלויות הם אנשים. כל אחד נראה/מתנהג/בנוי קצת אחרת. וולט דיסני צריך היה ללמד במערכת החינוך הישראלית על סובלנות, כי הוא לא הופך את הדמויות שלו למוזרות וגרוטסקיות אלא גורם לנו להתאהב בהן בשל אותו השוני ממש שמאפיין אותן ומבדלן מהחברה מלכתחילה. אצלו "האחר הוא באמת אני", כי הוא יוצר תחושת הזדהות אמתית, במקום ססמאות ריקות מתוכן.