אושר זה סבבה, יא בבא

האם האושר טמון בחיפוש, בהשתוקקות, ברדיפה אחר הציפור הכחולה, אחר ריגושים, או בהסתפקות במה שיש, בפיוס עם המיגבלות, ברוגע ובשקט, למעשה בניטרול הריגושים, בסוג של שוויון נפש? 

התשובה טמונה במשמעות המונח "אושר". מן הסתם יש יותר ממשמעות אחת, ולפי המשמעות נגזרת התשובה. 

האם מהות האושר היא ריגושים, הרפתקאות, אדרנלין בדם, רצון להספיק כמה שיותר כל עוד ניתן, מולטי-טסקינג, התנסויות חדשות, חיפוש, חוסר סיפוק והשתוקקות ניצחיים, ו"ננוח ונישן כבר בקבר", המאפיינים חיים, בעוד שקט, סטטיות, הנמכת ציפיות ורוגע מאפיינים מוות ? 

או שמא מהות האושר היא בחיוך הפנימי של הבודהה. בקבלה, השלמה, התפייסות, האטת הקצב, הפחתת התפוקה, שהרי בטיפת מים אחת ממילא משתקפים השמיים במלוא רוחב יריעתם, וברגע אחד טמון הנצח, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו ? 

האם מוות הוא קללה או ברכה ?

לפי הגישה השניה אולי מוות הוא האושר האולטימטיבי.

ואינני מתכוון ל"חיי העולם הבא" במשמעות הדתית, אלא לאינות (מלשון "אין", היפוכו של "יש"). לא רק שהבשר נרקב ומתפוגג, אלא שגם הנפש והנשמה מתפוגגים עם סיום חיי הגוף. מוות כהיפוכו של חיים. 

הרוצח המתאבד המוסלמי כנראה מאמין שמחכה לו "עולם שכולו טוב" עם לא פחות מ- 72 נשים (בתולות, כן ? טריות מהאריזה, לא משומשות) שיפנקו ויעריצו רק אותו, כי הוא סיים את חייו כ"שאהיד". 

בעוד מי ששם קץ לחייו בשל סבל בלתי נסבל, כנראה מפלל למנוחה אולטימטיבית, לשקט ולרוגע, המקושרים לאינות. לא מדובשם של החיים ולא מעוקצם. להפעיל כסא מפלט, לעצור את העולם כי מלאה כוס ייסוריי ואני רוצה לרדת. 

לי לא דחוף וחשוב לפתור באופן חד משמעי את חידות הקיום. 

אני מוכה סבל ורוצה רוגע, ברמה הכי אישית, פרקטית, אגואיסטית ולא פילוסופית. אני חסיד הגישה השניה, בגלל שרוב חיי הייתי חרד, מפוחד, מדוכא, סובל מהחיים יותר מאשר נהנה מהם. 

הגישה הראשונה מכילה חוסר שקט מובנה, built in. 

(אגב, "מובנה" היא מילה עברית קולעת ויפה, אם כי המקבילה הלועזית, כפי שאני חש לא אחת, מוסיפה נופך – עוד אחת מהמילים – משלה. שימוש במילים איננו רק פונקציונלי ואינסטרומנטלי – ועיזבו אותי מטהרנות – אחלה מילה – לשפה העיברית. אני בעד עושר, פלורליזם, ריבוי נדבכים ותרבויות, שפה גבוהה וגם נמוכה, ממקורות יהודיים עתיקים, וגם סלנג עכשוי.

ויותר מזה: מה זה הדבר הזה "עבר זמנו, בטל קורבנו" ? סלנג שאיננו נפוץ עוד בשימוש הוא passe ?  אין לו שום ערך ? הוא פתטי ? לא כך אני סבור. אני בעד חופש הליקוט וחופש הבחירה של כל פרט, אינדיוידואליות, טעם אישי, לגיטימיות לשונה ול- unique, ונגד דיקטטים של אופנה המוכתבים על ידי מובילי דעת קהל למיניהם, נגד עדריות ותבניתיות, אלא רק כברירת מחדל זמנית),  
 
כבר כתבתי בבלוג הזה שאפשר להנות משני העולמות, ושזה אולי שביל הזהב. 
 
השניות – אחלה מילה – הדואליות, המאפשרת לאחוז בזה וגם מזה לא להרפות, לעשות הוקוס פוקוס ולאחוז מקל משני קצותיו, לעגל את הריבוע, עומדת בבסיסה של פילוסופיית הין והינג. אפשר לפתוח את הראש, ולהרגיש נוח גם עם פרדוקסים, עם מהות מעורבת, עם סתירות פנימיות, והכל בסדר. גם אם זה לא בסדר, זה בסדר, יא אחי. תרגיע, תוריד את גובה הלהבות, תנשום עמוק, תחייך. לא חייבים להבין הכל ברגע זה. 

לצב – סיפר צ'ואנג-צו – עדיף למשוך את זנבו בשלולית המטונפת והחמימה שלו, כמה שנקצב לו (או כמה שיד המקרה תאפשר לו), מאשר למות, להתאיין, ולהפוך לסמל נערץ ונצחי. 

ניתן לטעון שבחירה בגישה השניה מתוך כישלון להנות מהגישה הראשונה, מלמדת בעצם שהגישה הראשונה, כשהיא מתבצעת באופן אופטימלי, היא עדיפה. 

ניתן גם לעקר את הגישה הראשונה מהקונוטציות השליליות שבה (חוסר שקט, חוסר שביעות רצון תמידית, אי הנאה מהרגע הזה בגלל שה- mind  עסוק כל הזמן בצלו של העבר ובחרדה מן העתיד) ולקבל אולי גישה מנצחת. כי הרי גם לפי הגישה השניה, אין פסול בהנאה ובריגוש per se. 

אפשר לומר ככה: אני שוכב לי על הגב, שאנן ורגוע, ונותן לזרם המים להוביל אותי, ללא השתוקקויות, ומה שיבוא ברוך הבא. לא יבואו ריגושים – סבבה, יבואו ריגושים – סבבה, נחגוג, נהנה מזה כל עוד זה נמשך, בידיעה שזה זמני, ובלי ליצור רעב לעוד ועוד מאותו דבר. 

מה עדיף ? לחיות חיים שלמים בשלווה גמורה בלי לחוות אף ריגוש, או לחוות מעט ריגושים ובתומם לחזור מיד לשלוות הנפש ? אולי הריגוש הוא אשליה, זיוף, והאופטימלי הוא לא לשגות בו כלל ? ואם הוא אשליה, האם בהכרח יש בו פסול ? 

ככל שאני מהרהר יותר, אני מתרשם שאין אמת אחת, שבבסיסה של כל גישה עומדת איזו הנחת יסוד, איזו אקסיומה, איזו העדפה אישית, טעם אישי. זה נכון וזה נכון. זה ראוי וזה ראוי. אפשר גם לשנות את הטעם האישי מרגע לרגע. 

וממילא יש אחדות ניגודים, ין בתוך כל ינג וינג בתוך כל ין, ואולי גם תנועה מתמדת. ואולי הכל הוא אשליה. 

נראה לי שהבסיס לכל אצלי הוא הרתיעה מסבל וייסורים, ורצון להרגיש טוב, קל, רגוע. מזה אני גוזר את עמדתי והעדפותיי. 

אז אם אני במצב מדיטטיבי, שקט ומסופק, ובא איזה אחלה ריגוש ומתדפק על דלתי, האם אכניס אותו, או שאתעלם ממנו ? אינני יודע.