כמו עלה נידף ברוח

אתמול שוב לא הלכתי לעבודה.

רוב היום הסתגרתי בחדרי הקטן, שוכב על צדי, ישן שעות, מפוחד. 

בערב ראיתי סרט טוב בטלויזיה, פעם שניה שאני רואה אותו, הפעם מראשיתו.
בכיכובם של רוברט דובל וג'ימס ארל ג'ונס. "ענין משפחתי". 
סרט אנושי מחמם לב. עשה לי טוב לצפות בו. 

ואז בני חזר מיומו, וגישש לדבר איתי. 
טוב שהייתי מספיק רגיש כדי לחוש בכך.
הזמנתי אותו לצפות איתי בסרט. לא רצה. 
הכנו אוכל ביחד. הוא לעצמו ואני לעצמי. 
ושוחחנו. 

הביאו להם לוחם בסיירת צנחנים שסיפר על הקרב שלו במרון-א-ראס בלבנון ב- 2006. 
שני טנקיסטים איבדו שם את רגליהם מטיל נ"ט. 
צוותים מהסיירת ניסו לחלץ אותם, ונקלעו למלכודת.
נצורים בחדר שירותים קטן באיזה מבנה, וחיזבלונרים תוקפים מכל עבר.
עד שחולצו ע"י מסוקי סער של חיל האוויר, עם שני פצועים.
נראה לי שהסיפור האישי הזה הצליח לסדוק את חומת ההגנה הצינית של בני.
ריגש אותי שהוא שיתף אותי.
לא דיבר על רגשותיו, אבל סיפר לי, וקראתי בין השורות. 

אין לי רצון כעת להביע דעות חכמות בענינים אלה ואחרים.
אני בעיקר מפוחד וחסר ביטחון.

חשבתי למחוק את כל הבלוג הזה ולא להשאיר לו זכר.
להקדים תרופה למכה, לפני שמישהו בעבודה יעלה עלי ויעשה לי shaming. 

ממילא, לפי הזן שבו אני דוגל, הכל נישא ברוח, הכל חולף עובר. 
הנסיון להאחז במשהו קבוע, במילים שנכתבו ופורסמו, הוא רק נסיון. 
החיים קצרים ובסיומם, לשום דבר אין עוד חשיבות או משמעות. 

הבודהיזם מדגיש את ה- unattachment  כיסוד חשוב.
לא להיקשר לשום דבר. לא רק לדברים גשמיים, לרכוש או נכסים, 
אלא גם לרגשות, לאנשים, לרעיונות, לכתובים. 
אני מיישם במידה רבה. מחזיק רק מעט חפצים שהם שימושיים לי כעת. 
נמנע מרכב פרטי, מסמארטפון, ממוצרי צריכה שאינם שימושיים לי ושאני יכול להסתדר טוב בלעדיהם. 
מסיר מעלי את השעבוד הזה, את הכבלים הללו, ככל שאני מצליח. 
לפני שנה-שנתיים (אינני טוב באוריינטציה על ציר הזמן) זרקתי הרבה בגדים וספרים. אינני קונה לעצמי כמעט דבר מלבד האוכל והיין שלי, הפלוטין, נעלי הריצה כשמגיע הזמן, ו"חופשי חודשי". 

מסתפק במועט ? לא חסר לי דבר.
אידיאולוג זן-בודהיסטי ? יסלח לי אלוהים שאני מתיימר להיות איזה דרוויש. סהדי שבמרומים שאני מנסה להקל על עצמי ולא לייסר ולענות את עצמי, משתדל להרגיש טוב, להשתחרר מחרדותיי, ושיחק לי מזלי הטוב שבריאותי טובה בינתיים, ועם מה שפחות טוב אני מתמודד. 

למזלי יש לי מקום מגורים נוח שאני חש בו מוגן.
אם הייתי הומלס, או גר בשכונה קשה וצפופה,  אני מניח שהייתי חרד ומפוחד בדרגה עוד יותר קשה, כמעט בלתי אפשרית בשבילי.

הכל חולף ברוח, חולף עובר, 
ואני כמו עלה נידף ברוח. 
אשכרה. 

מישהו התעסק עם הקטע השבור בגדר בחצר.
תחילה סילק משם את דגל המדינה שתליתי ביום העצמאות, כדי להסתיר. ולא ראיתי אותו זרוק בסביבה. כנראה ואנדליזם.
אחרי כמה שבועות מישהו סילק קרש מהקטע הזה, שקשרתי באילתור. ולא ראיתי את הקרש זרוק באזור. 
כנראה ואנדליזם של נערים. לא משהו מעבר לזה. 
אבל זה נראה כמו התנכלות. זה מפחיד. 

גם הגברתן המאיים ממסלול הריצה שלי מפחיד. 
גם החשש מתגובתה על זה ששוב לא הלכתי לעבודה מפחיד. 
יותר מפחיד אפילו מתגובתו של הבוס שלי. 

היין מקל על הפחד, אבל ממסלל אותי להשתבלל על הדרגש, 
במקום לצאת לעבודה. 

כרגע רוצה להכין אוכל ולצאת לעבודה.
רביעי חמישי הם ימים יותר קלים להעברה. 

נאחז במה שיש לי כיום.
זה הרבה בשבילי.
ואינני יודע מה יישאר לי מחר.