יוגה 2

 יש לי תחושה שכולם כאן מכירים את כולם. אני פונה לאישה שכולם, כך נראה לי, פונים אליה. בפרץ של עוז רוח אני משתפת אותה, בלחש כמובן, בסוד כותרת מחלתי ומבקשת את עצתה. היא לא נשמעת מופתעת, וגם לא אמפאתית או אישית במיוחד, כשהיא יורה את תשובתה. "יש לנו קבוצה של אנשים עם כל מיני מגבלות. נראה לי שכדאי שתצטרפי אליהם. אנחנו לא לוקחים אחריות עם משהו יקרה לך כתוצאה מאימון לא נכון". בהינף קולמוס, היא מעבירה אותי לקבוצת ה'מוגבלים'. תחושת אי הנוחות שבקרבי גוברת. וכי למה ציפיתי? ליחס חם? לחיבוק? צאי מזה, באת לעשות יוגה לא טיפול נפשי. אני מגיעה בשעה המיועדת לאנשים שכמותי. כאן הקבוצה קטנה יותר והמדריכה, כך נדמה, איטית וזהירה יותר. אני שמה לב שגם השימוש באביזרי עזר מוגבר. אחרי מפגש אחד אני מחליטה שלא להמשיך. קשה לי למקד בדיוק מדוע. אולי אני לא ממש מתחברת לסוג היוגה הזה? אולי אני צריכה שיראו אותי ואת צרכיי באמת? גם ההשתייכות הזאת למיעוטי היכולת לא עושה לי טוב. זה בתוספת למחיר הגבוה הנדרש מבעלי בעיות הבריאות (מי אמר צדק חברתי?) מכריעים את הכף.
אני פורשת בשיא, או קצת לפניו…
אבל רגע, יש עוד סוגי יוגה. עדיין לא נראה לי שאמרתי את המילה האחרונה בנושא…