קשה לי

———————————————————
———————————————————
———————————————————
———————————————————

אני מרגישה חרא.
מרגישה אי שם מאחוריי כולם. בלי כלום.
שונאת לפגוש אנשים בגילי שלמדו איתי. כבר עם תואר, נשואים, הורים.
ומה אני?
ילדה קטנה, שלא מסוגלת לגדול.
מפחדת מהצל של עצמי.
גרה עם ההורים.
לא סומכת על עצמי.
אני בת 27, ומשלימה בגרויות עדיין.
בשביל מה בכלל אני טורחת??
תמיד אהיה מיליון צעדים אחריי כולם…
אני מתביישת.
ואני כל כך כל כך נגעלת ממי שאני. ממה שאני.
זה אף פעם לא יסתדר.. משהו בי מקולקל. אי אפשר לתקן.
היום בבוקר היה לי בולמוס רציני. המון זמן לא היה כזה.
אני חושבת שאני יודעת למה, אבל זה לא משהו שאני יכולה לכתוב אותו פה.
זה גם לא משהו שאוכל להביא לטיפול.
זה חוצה את הגבולות, ואין סיכוי שאוכל לשתף.
ועם הכעס המטורף שיש לי על הפסיכולוגית שלי כרגע…
גם אין בי בכלל רצון.
יכולתי להגיד לה שאני כועסת. היא קיבלה את זה.
ועדיין לא הצלחתי להשתחרר מזה.
טוב, מה אכפת לי.
לפעמים בא לי לפגוע בעצמי.
קצת, איכשהו זה מרגיש כמשהו שיקל עליי.
לא מאיימת פה בכלום. סתם כותבת.
תמיד כשאני מרגישה רע ככה,
אין לי מושג מה לעשות.
חוץ מללכת לאכול…
אני לא יודעת איך להעלים את זה.
ובעצם, זה לא יכול להעלם.
לא כשמשהו מהותי בי כל כך דפוק…
לא יודעת מה עוד להגיד,
מרגישה בודדה מאוד….