יוגה 3

 אל תוותרי, ממשיכים אוהבי. את צריכה למצוא לך את המורה שלך. את השיטה שלך.
זה לא רציני לוותר על עולם היוגה אחרי התנסות אחת. (שתיים, אני מתקנת לעצמי בלחש. עברתי שם שני מורים).
מודעת פרסומת לחוג יוגה במתנ"ס מרכזי בעיר צדה את עיני. ואני, שרוצה להחשיב עצמי כאישה רצינית, מחליטה לתת עוד הזדמנות. אני מתייצבת בשעה הנקובה. חוג פרטי, כך מסתבר. המדריכה, אני ומתרגלת נוספת.
מעניין מה לא בסדר עם המדריכה הזו, אני מהרהרת. המקום מרכזי, השעה והמחיר נוחים. מה, רק אני ראיתי את המודעה? תשתקי ותתרכזי, עונה קליפת המוח שלי.
אני מחקה באדיקות את התנוחות. לא כולן פשוטות למתחילה סדרתית שכמוני.
עכשיו, היא מכריזה, נעמוד על הראש. לוקח לי כמה שניות לעכל את ההנחיה.
לפחות 15 שנה עברו מאז עמדתי על קודקודי, במסגרת שיעורי הספורט בבית הספר, וגם סתם לשם העניין שבדבר.
לאן את ממהרת? אני רוצה לשאול. זה שיעור ראשון, מה קרה?
"אני לא מרגישה שזה נכון לי", אני מפיקה מתוכי אמת כלשהי. "אל תחששי, תנסי". המדריכה דוחקת בי. "אני מעדיפה שלא", אני אומרת, ומחשבה חולפת במוחי על כך שהיא אפילו לא יודעת את מצבי הבריאותי. היא ממשיכה להפציר. ואני, שהרצון לרַצות טבוע בי, בוחרת להקשיב לה, למדריכה הזרה, האקראית, ולא לגופי. אי אז בילדותי, הייתי מלכת עמידות הראש. גם הרצון להוכיח לעצמי שהכל עדיין "כמו פעם" משחק פה תפקיד. אני מנסה כמיטב יכולתי. המורה תומכת ברגליי ומשעינה אותן על הקיר. כשאני חוזרת, כמה שניות מאוחר יותר לפוזיציה המקובלת, אני לא מרגישה טוב. סחרחורת וחולשה. וכבר מחלחל הפחד מהתקף, הכעס וההאשמה העצמית. זה גם סוף השיעור. אני מתחמקת מלרשום את שמי ברשימת הקשר שהמדריכה מגישה לי. "אתקשר למתנ"ס", אני מפטירה בדרך החוצה. במרחק בטוח אני עוצרת ונחה על ספסל בשדרה. לשם אני לא חוזרת.