אני חזקה.

אני חזקה יותר מההפרעה.
כי אני נלחמת בה. גם כשאני לא רוצה. גם כשאני חושבת שאני לא יכולה. גם כשנדמה שכבר אין בשביל מה להילחם.
אני חזקה כי אני קמה בבוקר. אני קמה בבוקר  ואוכלת.
כי אני עוברת ליד המראה ולא נותנת לה לשרטט לי את צורות היום שיהיה.
כי אני מתלבשת ויוצאת ומחייכת.
כי אני תומכת ועוזרת לאחרות.
כי אני מנסה ומתנסה. טועה ונופלת אבל קמה ומנסה שוב.
ושוב ושוב ושוב.
כי אני כבר מרשה לעצמי לבכות גם כשאני לא לבד.
כי אני מנסה להושיט יד ולקבל עזרה מאחרים.
כי אני מנסה לדבר במקום לחתוך.
כי לא הקאתי כבר שנה.
כי אני אומרת את האמת גם כשהיא מכוערת.
אבל בעיקר כי אני רוצה. אני רוצה לחיות,  ולא להתקיים.
כי אני יודעת שמגיע לי לתפוס מקום בעולם הזה. מקום טוב. ואני נלחמת בשבילו.
אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת.
אני רוצה להיות אמא.
אני רוצה להיות אדם משמעותי.
כל זה לא יקרה עם ההפרעה. לא בין קירות ביתן 69.
זה יקרה כי אני נלחמת. כי אני מוותרת על השליטה בשביל הסיכוי לחיים טובים יותר.