עליה
לפני 5 שנים בערך פתחתי בלוג שנקרא "הָרָה בְּהַרִים" המספר על טיולי באופני הרים, תחביב אותו התקשיתי לזנוח בעוד הר עוּבָּרי יקר מתגבש לי בבטן.
4.5 שנים חלפו מאז נולד בני השלישי ושוב עומד מולי הר. הר טרשים .
בלי להרגיש התחלתי לטפס במעלה זה ההר לפני כשנה. אך רק לפני 5 חודשים התחלתי להיוודע לאופיו האמיתי והסלעי. בעולם האופניים זה נקרא "שביל טכני קשה" או במקרים פחות טובים "שביל בלתי רכיב".
אבל די עם אופניים…ואולי כדאי שאומר בגלוי: אישי ואהובי חלה בטרשת נפוצה (טרשת-טרשים…הבנתם אה?).
זה החל בביקור כמעט שגרתי אצל אורטופד שזיהה בעיה נוירולוגית לראשונה. תהינו לפשר האבחנה והוא אמר בהרמת שתי גבות "אוּוּוּ זה יכול להיות משהו קטן ומשהו…יותר גדול..לכו לנוירולוג". כה תמימים היינו ושמחנו שהנה סוף סוף יש הסבר לרגליים הכושלות. אלו לא ברכיים דפוקות, יש כאן משהו אחר ובטח יש גם תרופות…חחח…
לאחר כמה נפנופי ידיים, נגיעות ברגל ובאף, EMG ו- CT מוח תקינים הגיע ה- MRI המנוקד בכתמים לבנים. "חשד למחלה דמיאליניטיבית ממקום ראשון" נכתב ואני העברתי לילה שלם בפענוח גוגלי של תוצאות הסריקה המוחית. בבוקר כבר נפלתי על צווארה של חברה לעבודה, וטרינרית במקצועה, והכרזתי "ל… יש טרשת נפוצה". בחוכמתה היא הרגיעה והסבירה לי על מנגנונים שונים במוח ושיש עוד כמה אפשרויות שחלקן יותר טובות (או פחות נוראות).
המכה ניחתה וכאן לכאורה הגעתי לפסגה. שום עלייה באופק לא נראתה. מכאן גלשתי בירידה תלולה שאחיזת הקרקע בה ירודה. דָרְדֵרֶת, כך זה נקרא.
אמרתי די אך איני יכולה להפסיק להקביל אמירות לעולם האופניים. אולי משום שזהו תחביב שאישי עזר ועוזר לי לשמרו. תחביב מאתגר ומהנה והוא כ"כ שלי, שגם בקבוצה אני שם עם עצמי וכל כולי מסתכם בגוף ואופניים בלי עבודה, בלי ילדים, בלי מחשבות…
הגלישה התבטאה במצב הרוח שהשתנה. בעבודה, אנשים טובים וחבורת בנות נפלאה מהם קיבלתי כל בוקר חיבוק, אוזן קשבת וכתף לדמעות. פרקתי שם את כל הכובד ונחתי לפני העלייה לרגל הביתה. ובבית, סחבתי לבד את התיק עם חיוך מזויף של "הכול בסדר" והחלטה (בדיעבד שגויה) שאין עם מי לדבר ולשתף.
כשאמרתי שלא נראתה עוד עלייה באופק זה משום שהבטתי מטה, עסוקה בירידה ובאבנים המקפצות מול גלגלי ומאיימות להפילני מהאוכף ולהנחיתני עליהן בעוצמה.
כעת אני יודעת שיש עוד עלייה על אותו הר. אני עליה עכשיו והיא העלייה האמיתית. לאחרונה הבנתי שטעיתי בסינגל. ברכיבה זה אומר שבחרתי שביל (סינגל) לא נכון ובהר הטרשים שלי בחרתי לעלות כמעט לבד (סינגל). אני עוד לא יודעת איך לצאת מזה אבל אולי כאן מצאתי את הדרך הנכונה להפסיק לסחוב לבד ולעלות לאט יותר בהר הטרשים. אולי אגלה שהוא פורח?
