יוגה – שירת הברבור
בואי איתי. חברה נמרצת אוחזת בזרועי, שמא אתחרט, ומובילה אותי ביד בוטחת לאולם התעמלות בשכונה קטנה. "ענבר היא מקסימה", היא פוסקת. "אין מצב שלא תתחברי". אנחנו נכנסות. בחלל רחב ידיים, מעגל מזרני התעמלות ירוקים. אנו מצטרפות לקבוצת האנשים במקום. איש איש ומזרנו. גם לי נמצא אחד. מספר האנשים נוח, אני מסכמת ביני לביני. לא הרבה מדי כדי ללכת לאיבוד, ולא מעט מדי, באופן שיבליט את נוכחותי כמתחילה חסרת ביטחון. ענבר באמת נחמדה, וגם גמישה באופן מעורר התפעלות, שלא לומר קנאה. היא מברכת אותי לשלום ומציינת בחיוך שאיני צריכה להתאמץ ולדייק בתנוחות השונות, ושאעשה רק מה שנוח לי. עם הזמן תכירי ותתרגלי. אני אוהבת את הגישה. השיעור מתחיל ואני מתרגלת ומזכירה לעצמי להשאיר את הפרפקציוניזם בארון. כמו לוליין בקרקס ענבר עוברת מתנוחה לתנוחה כשהיא מדברת בשטף תוך כדי הדגמה נמרצת. הקצב מהיר עבורי. ואפילו אין לי את הזמן להתבונן באחרים כדי להשוות ולהרגיש רע. אני חסרת נשימה.
"עזבי", אני אומרת לחברתי בתום המרוץ, "אולי פעם. כרגע לא".
