אנשים

אני לא אוהבת אנשים צבועים. אנשים שמשקרים לאחרים, אבל גם אנשים שמשקרים לעצמם.
אנשים שמפחדים להתמודד עם החיים והעולם ככלל, והחיים הפרטיים שלהם בפרט.
אנשים שמסתתרים מאחורי אמרות שחוקות של אחרים. אמרות שמסתירות את ההפך המוחלט שמתחולל בפנים.
אמרות כמו "יהיה טוב". לא יהיה טוב. יהיה טוב רק אם תפעל כדי להביא את הטוב הזה. זה לא יקרה מעצמו.
"החיים יפים!"- נכון. אבל הם גם קשים ואכזריים ועצובים. אי אפשר לראות רק צד אחד של המטבע.
"הכל אפשרי"- לא הכל אפשרי. יש דברים שמחוץ לשליטתנו. לפעמים גם אם ניתן 200% מעצמנו לא נשיג את מה שרצינו. למה? ככה.
החיים לא הוגנים. ככל שמבינים את זה מהר יותר- כך טוב יותר. זה משפט שאמא אמרה לי מזמן ורק בשנים האחרונות אני מבינה אותו באמת.

מי שקורא את זה יכול לטעות ולחשוב שאני אדם פסימי וחלש. שאני נוטה לשקוע בדברים הרעים ולא לראות את חצי הכוס המלאה.
אני לא מסכימה עם זה.
אז נכון- אני לא האדם הכי אופטימי ביקום, אבל זה רק כי כך החיים שלי עד כה עיצבו אותי.  אבל יש לי מספיק אומץ לראות את החיים כמו שהם באמת- מסובכים. לפעמים קלים, לפעמים יפים, אבל לעיתים גם קשים וכואבים.
החוזק האמיתי בעיני הוא לראות ולהבין את כל זה, ולהמשיך לחיות עם כל זה ועם עצמנו בשלום. להמשיך להתמודד. לפעמים לחייך ולפעמים לבכות.
האם אני מצליחה בכך?
לא תמיד. לפעמים אני בוחרת להתנתק מהעולם, פשוט כי באותו רגע אין לי כוח להתמודדות הקשה הזאת עם החיים הפרטיים שלי.
לפעמים אני שוקעת בשחור. נסחפת אחר המחשבות החולות .
אבל אני גם רואה את המורכבות הזו ומנסה להבין אותה כמה שאפשר.
אני גם מוצאת זמן וכוחות ללמוד, לעבוד, להיות חברה ואחות.

יש אנשים שלא רואים את המורכבות הזו, ואולי גם לא יראו אותה.
לפעמים אני מקנאה באנשים אלו- להם קל יותר בחיים האלו.
לפעמים אני מרחמת עליהם. כי אני יודעת שכשאגיע מתישהו למקום שלו ואוהב עם עצמי , האושר שלי יהיה אמיתי- בגלל ולמרות הכל.