איך נולדה בי הנחיצות לכוח גדול יותר מהכוח של עצמי?

 
כלפי חוץ, הייתי תמיד מאוד-מאוד חברותית. מבפנים – הרגשתי שאני לא מוכנה לתת לאף אחד להתקרב אלי ולדעת מה אני באמת.

יום אחד, החבר שהיה לי בזמנו, מיכאל, סיפר לי משהו מאוד אישי על עצמו. נדהמתי. הופתעתי כל כך מהפתיחות שלו, מכך שהוא סמך עלי שאקבל אותו כפי שהוא. מכך שנתן בי אמון. זה הרגיש לי כל כך הפוך ממני….זה גם גרם לי לחשוב ובעיקר להרגיש, שאולי גם אני, יום אחד, אוכל לסמוך עליו ולספר לו מה אני עוברת בהסתר כבר שנים רבות עם הפרעות אכילה. הייתה בי התלבטות קשה: מצד אחד מאוד רציתי לשמור על אווירת הפתיחות וההדדיות שבינינו ולשתף אותו בחזרה בסיפור שלי, שלא ירגיש לבד עם הצרה שלו. מצד שני, פחדתי כל כך: מה יחשוב עלי? איך יגיב? איך יהיו היחסים בינינו אחרי שאספר? הרי כבר לא אהיה בעיניו אותה יוליה חזקה ומושלמת שגוברת על כל הבעיות, אלא אצטרך פה לגלות חולשה כלשהי שלי…

לאחר כמה ימים של מחשבה, הרגשתי שמתהווה אצלי חלק שכן רוצה לשתף, שכן רוצה לחלוק. שפשוט רוצה חיבוק של הבנה. הרגשה שיש איתי עוד מישהו בדרך, שיודע מה אני עוברת ומכיר בי עוד חלקים. את האני השלם – על כל גווניו, ולא רק הצבעים הבהירים והיפים. רציתי להרגיש שמכילים אותי, ומקבלים אותי. וציפיתי לכך מהאדם שהיה הכי קרוב אלי באותה תקופה.

…הרגע הגיע. זה היה בפארק, אני זוכרת. אווירה של ביטחון ושלווה עטפה אותי, אחרי שנים של ניכור מאנשים, חשדנות וחוסר אמון. התחלתי לספר למיכאל על כל המאמצים שלי להבריא מהפרעות אכילה, על כל הכתיבה שלי. אמרתי שאני עושה מעין "מחקר" על עצמי כדי לבדוק איך לצאת מהמצבים האלו של בדידות, ייאוש, שנאה עצמית… הוא הביט והקשיב היטב. הרגשתי בטוחה. אך במבט שלו ראיתי שאני בעצם לא כ"כ מצליחה במחקר שלי. שחסר לי משהו. הוא הציע שמישהו פשוט יכוון אותי קצת, יראה לי "עם הפנס" את הכיוון ואני כבר אוכל להמשיך לצעוד בעצמי. הוא בעצם הציע שאסכים באמת לקבל עזרה, כי עובדה שלבד – לא הצלחתי.

(ינואר 2004)
"אני מציע שתפני לעזרה מקצועית ותאמרי שאת רוצה להתמודד עם זה בעצמך ולהתגבר ללא מעורבות חיצונית. אבל תפני. "

זה היה מאוד חכם מצידו. להרגיש את הרצון שלי לצאת מזה לבד. ובמקביל, להרגיש את הנחיצות בסיוע של מישהו חיצוני, כי אני עצמי, לא יכולה להוציא את עצמי מהבוץ. הוא ראה את זה מהצד. אני לא.

…אני מוכרחה לציין שלקח לי כמה ימים טובים כדי להבין למה הוא התכוון. הנה כמה מהדברים שכתבתי לעצמי ביומן באותם הרגעים של חשיבה מחודשת:

(ינואר 2004)
"אני מאוד רוצה להגיע לפתרון בעצמי, מרגישה כאילו יש כאן איזו חידה שאני מתעקשת לפתור אותה ללא רמזים. ואו! עכשיו כשאני חושבת על זה – הרי מדובר באמת במאין חידה, שבטח יש לה פתרון כלשהו (ואולי אפילו כמה, כמו לכל החידות הטובות) ואני פשוט צריכה לחשוב על אחד מהם. פשוט, הא?

השאלה היא האם יגיע שלב בו אני כן אסכים לקחת איזה רמז קטן על מנת להגיע לפתרון בעצמי?האם הרגשת ההשפלה והחוסר גאווה צריכים להיות עד כדי כך עליונים על הרצון להבריא ובעצם לחיות?? קצת מוזר לראות ולגלות שיש לי ערכים שעומדים לפני חיים ובריאות, לא?
אולי באמת יש פה משהו מעוות?
האם אוותר על כל הגאווה שלי אם לא אסכים לקבל ואך את הרמז הכי קטן איך יוצאים מהמבוך הזה? האם באמת חשוב מי משך בחוט או שמא חשוב לטפס מהתהום שנפלתי לתוכה כבר מזה שנים רבות?

אני מרגישה ויודעת שיש לי כאן הרבה חומר למחשבה. אני גם יודעת שלא אוכל להחזיק הזה זמן עם הידיעה שמיכאל כל הזמן דואג לי וחושב על זה. אני באמת חושבת שיש דברים הרבה יותר מעניינים למלא בהם את הראש. מחשבות מרתקות בכמה מידות ממחשבות סרק אלו שרק שורפות את הזמן והמוח ".

אני זוכרת את הרגע הזה. זה היה רגע שבו אמרתי לעצמי: "עכשיו הגיע הזמן לעשות משהו שונה. משהו שעוד לא ניסיתי. כי עד כה ניסיתי באמת כבר הכל!". היו בי שתי תחושות: ייאוש גמור מהמצב הנוכחי ומכל אותם הפעמים שניסיתי להתחיל מחדש (לאכול יותר נכון, להראות יותר יפה). אבל נכשלתי. ומצד שני, כבר רציתי והרגשתי תקווה למצב הבא, שיהיה טוב. טוב באמת….
שתי תחושות מנוגדות אלו הולידו בי את הרגשת הנחיצות לפנות לעזרה. הרגשתי שאני זקוקה לכוח גדול יותר מהכוח של עצמי.

הכוח של הביחד.