חזרנו לעצמנו והתקדמנו
שובו של גלעד שליט החזיר רוח של תקווה. סולידריות וערכים שבו והדגישו את ערך האדם.
גם אני ישבתי שעות על גבי שעות מול המסך, כדי לקבל רמז מוקדם על מצבו של גלעד וככל שבחנתי בהיתי והקשבתי, הבנתי שבעצם התקדמנו. ההסתכלות על גלעד הייתה רחבה ומלאה, החל מהתארגנות צה"ל לקבלתו, התמקדות התקשורת ועניין הצופים. יותר מההליכה, הרזון, מחסור בויטמינים ושאר המדדים, ליבנו נח שראינו אותו עונה בתחכום, רגוע ומחייך. אני חושב שהגיע הזמן שתהייה קבלה והסכמה לכך שאדם בריא, צריך להיות בריא בגופו ונפשו כאחד.
אני מקווה שבמקביל לחזרה לסולידריות נמשיך ונתקדם לראייה כוללת זו של האדם. לפעמים צריכים להיחשף לאירועים קיצוניים כדי להבין דברים שתמיד היו מונחים מול עיננו. אולי המקרה של גלעד שליט יביא אותנו להתחשב יותר בצרכיו הרגשיים של האדם. סוף סוף נאמרו בשיא הרייטינג המילים: שיקום, התמודדות, תמיכה והודגש שאלו מרכיבים שצריכים להינתן לאורך זמן, שהם דינמיים, ייחודים לכל אדם ומצב ויכולים להשתנות כל הזמן, לטובה אך גם להחמיר. נראה לי שאנחנו כבר לא חד-מימדיים וטוענים "הניתוח הצליח, היא כבר לא חולה", אלא יודעים שכדי להגדיר אדם כבריא יש צורך בערכים המוספים, אלו שחשובים באמת, כי אחרת מה הטעם באותו "ניתוח". אני מתכוון לאיך הוא ישן בלילה, האם הוא מפחד לצאת מהבית, אילו מחשבות עוברות בראשו כשהוא לבד, האם יש לו חשק לעשות דברים, לראות אנשים ומה הוא בכלל חושב על אנשים אחרים וכוונותיהם. האם יצליח להתמיד ומה יקרה שיתקל בקשיים בעתיד, איך יתחיל זוגיות, יקים בית, יגדל משפחה, כמה הוא צוחק, נהנה ומרגיש בטוח.
גלעד מקבל את הליווי והטיפול המתאימים ביותר כדי שיוכל להשיג את כל הדברים הללו, כך צריך להיות ואני גאה להיות במדינה שיודעת להיות קשובה ולתת דגש לפן האנושי. אך אני רוצה להיות גאה אף יותר, לעבוד במערכת בריאות ולחיות במדינה ששמה את הרווחה הנפשית של תושביה על סדר היום, כפי שגלעד היה הבן של כולנו, כך שאיפתנו צריכה להיות שכל בני ישראל ישנו טוב בלילה ויוכלו לחייך בבוקר.
לפעמים זה מבלבל, מרשם נראה כמו מילה טובה, אחוזי נכות מתחפשים לחיבוק, מענה טלפוני נחשב להקשבה והחלטות ממשלה נרשמות כטיפול. האם חזרתו של גלעד הייתה רגע שיא טלוויזיוני שיישכח עד הריאליטי הבא? אני חושב שלמדנו כיצד להסתכל על נפש האדם וכבר לא נתבלבל, התקדמנו.
