התעמלות

 "די, אל תנסי למכור לי עוד משהו", אני קוטעת את גיסתי באמצע משפט, כשהיא מספרת לי בהתרגשות על הקורס הנפלא שהיא שותפה לו מזה מספר חדשים. "מי מנסה למכור? בסך הכל אני משתפת אותך. לא הכל נסוב סביבך, את יודעת", היא מחייכת. האמת היא שאין זאת הפעם הראשונה שלימור, הגיסה היקרה שלי, מספרת לי על חוג ההתעמלות המופלא אליו היא הולכת פעם בשבוע. היא מלאת סופרלטיבים, תוך שהיא נשבעת שבעיות הברכיים שלה היו כלא היו. האמת היא שהיא לא צריכה לדבר. בכל פעם שאני פוגשת אותה אחרי החוג, הגוף שלה מדבר. אני לא יודעת מה עם הברכיים, אבל הפנים שלה מאירות. ואני שבינתיים ארזתי את חלום היוגיסטית המוארת שפיתחתי במשך זמן מה, מחליטה לרחרח האם כדאי לי לשוב ולתת אמון בעולם הגוף הנע.
"מה עושים שם?" אני מבררת בחשדנות. "קשה להסביר", היא אומרת. "זזים לאט ועושים כל מיני תנועות מעניינות, ומזיזים כל מיני שרירים שלא ידעת אפילו שיש לך. זו המצאה ישראלית", מתגאה חברתי כאילו היא עצמה הגתה את התורה.
מסתבר שהאשה שהמציאה את השיטה, יוספה מיכאלי שמה, פיתחה התעמלות הנקראת "מחשבת הגוף", שיש הנשבעים שהחליפה עבורם ניתוחים מתוכננים, וטיפולים רפואיים שונים להם נזקקו.
נשמע כמו רבי מאיר בעל הנס, אני מהרהרת. וכבר סקרנית מדי.
מעניין לעניין והנה אני באימונית ומזרן מגולגל, מתלווה ללימור לשיעור אצל תלמידתה של יוספה, אביגייל.