לבד לבד לבד
שוב הלבד החונק הזה כאן.
מרחיקה את עצמי במודע מהמשפחה, החברים והחיים.
נשארת עוד כמה שעות למתחת לשמיכה רק כדי לא להתמודד על ה"בוקר טוב" של אמא. עם החיוכים הצבועים שמנסים ללא הצלחה להסוות את האכזבה.
"משפחה". מילה גדולה שאני לא מצליחה להתחבר אליה.
מרגישה שאין לי אחת כזאת. מרגישה כאילו אנחנו קבוצת אנשים שתקועים יחד בתוך בית. לא קרובים ולא רחוקים.
השבוע היה טיפול משפחתי. ישבתי בין מבטי השנאה הצולבים של הוריי. הרגשתי שאני תקועה, לא שייכת. צדקתי. ברגע שהצעתי לצאת המטפלת קפצה על ההזדמנות. יש כל כך הרבה בעיות בינהם, שעוד אי אפשר לדבר על הבעיות ביננו.
ושוב- ההזדמנות שלי לנסות להתבטא, לנסות לקבל את מה שאני צריכה נדחקת הצידה.
משפחה אמורה להיות הבסיס שלנו. קן חם לחזור אליו בסופו של יום קשה.
מקום לקבל בו חיבוק ותמיכה, הבנה וקבלה.
מקום שאמור לספק את החום הזה שכל כך חסר לי.
קשה לי עם עצמי. קשה לי בבית.
רוצה לישון ולא להתעורר.
