אני רוצה להאמין שאני בסדר.

 חשבתי שהיא יכולה להישאר שם בתוכי ולאפשר לי לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה.
אז חשבתי… והיא לא נותנת לי, היא משגעת אותי, מציקה לי, היא רודפת אותי בכול רגע ורגע ואני מנסה להתעלם ממנה והיא עדיין שם, היא כל כך רעה.
לא, אני לא רוצה את האנורקסיה בתוכי, אני לא רוצה עוד,אני מתעלמת ממנה,לפחות מנסה, אני מנסה להאמין שהיא לא שם, אני אומרת לעצמי הכול בסדר, אני בסדר גמור אין לי כלום.
אני בסדר לחלוטין.
אני באמת בסדר חוץ מזה ש…אני סופרת קלוריות שוב, אוכלת בפחד ואשמה,מושכת שעות כי "בשביל מה כבר כדאי לי לאכול עכשיו.."מתלבטת שעה אם לאכול תפוח או לא כשבצהריים אכלתי בקושי כמה כפות פחמימה והמון ירקות… אני באמת בסדר חוץ מזה שאני מפחדת כל הזמן ממה יהיה.
ואני רעבה…אני מודה אני רעבה.
אני בצבא ולבד, אני לא רוצה לספר לאנשים שם כי אני בסדר אז למה אני צריכה. אני עוטה מעליי מסכה אבל בתוכי אני זועקת לעזרה.
לפעמים אני רק רוצה לדבר,לשתף לפרוק מעליי את העול. לפעמים אני רק רוצה שיבוא מישהו ויגיד לי תאכלי זה בסדר, זה לא חטא, את צריכה לאכול, לפעמים אני רק רוצה שיהיה לי מישהו שיגיד לי שאני לא צריכה להיות רעבה, שזה בסדר שהבטן שלי לא תקרקר שזה לא נחשב שאיבדתי שליטה.
לפעמים אני רק רוצה שהיא תעלם מתוכי, אני רק רוצה שהמחלה הזו לא תהיה שם, אני רוצה למחוק אותה אבל אני לא מצליחה ואני לפעמים מרגישה כל כך אבודה כאילו לא משנה כמה ארוץ ואברח ממנה היא תמיד תרדוף אחריי, היא תמיד תחכה לי בפינה. תטרוף את מוחי.