רק שיעלם מתוכי
אני רק רוצה שזה יעלם מתוכי, אני רק רוצה להיות מסוגלת לאכול רגיל, להיות כמו כולם.
אני לא רוצה שזה יטריף עוד את מוחי,שזה יתפוס עוד מקום בתוכי.
נדמה שזה רודף אותי וימשיך לרדוף אך אני תוהה אם אני מסוגלת לנהל את חיי כשזה ממשיך להתקיים בי או שזה בלתי אפשרי.
הייתי רק רוצה שזה יעלם. או שיעלם או שישאר אבל שיאפשר לי לחיות את החיים שלי.
נראה לי כל כך רחוק לקום בבוקר לאכול מה שבא לי, בלי לחשב, בלי לפחד.
עכשיו יותר מתמיד אני מפחדת. מפחדת מעצמי, מהאנורקסיה. מפחדת להסתכל לה בעיניים ולהכיר בעובדה שהיא עדיין שם. בתוך ראשי.
הלוואי והיא תעלם, הלוואי וכל הסבל הזה יגמר, הלוואי ומחר אקום בבוקר ויהיה לי טוב כי כל מה שאני רוצה זה להיות מאושרת וזה קצת מצחיק כי כשאני עומדת מול המראה ורואה את עצמותיי בולטות אני מחייכת, אני יודעת שזה חולה להיות שמחה מזה אבל במקביל לכך אני רוצה שזה ישאר, אני אוהבת את הרזון, אוהבת את הרזון החד הזה, הבולט.
