רק שאני אהיה בסדר כבר…אני עייפה מלהילחם.
איך אני מרגישה שהיא שם בתוכי, שלא משנה כמה שאני מנסה להשקיט אותה היא צורחת ומשתוללת. כמו מפלצת רעה בתוך ראשי, מנווטת את דרכי. מענה אותי, מרעיבה אותי ואני לא יכולה שלא להקשיב.
לא יכולה לאכול, אני מסתכלת על עצמי אחורה ורואה שהיא חזקה ממני הרי הבטחתי לעצמי, הבטחתי לעצמי להחזיק מעמד, לאכול כי אני חייבת כי אני לא רוצה שהיא תשלוט בי עוד.
אבל אני משקרת לעצמי כל יום מחדש. משקרת לעצמי כל בוקר וערב שאני בסדר כשאני לא. שליבי זועק לעזרה אך פי שותק, לא אוכל לא מדבר.
אני בסדר מה יש לי לומר בכלל…
אבל למרות הכול אני מרגישה חוזק, כל מה שאכלתי היו זה תפוח דנונה והרבה ירקות. אני מרגישה חוזק כי הצלחתי לאכול קצת, כי כולם סביבי אכלו ואכלו כל כך הרבה כשאני לא אכלתי כלום כמעט.
כאילו ניצחתי ואני בעצם יודעת שלא ניצחתי בכלום. בעצם אני יודעת שהפסדתי ואני עדיין מפסידה את החיים. חמש שנים שאני סתם מפסידה ככה.
בא לי לקום בבוקר לאכול רגיל, לא לפחד לא להלחץ, אבל אני לא מסוגלת.
בא לי לאכול בלי לחשב כל הזמן בלי למדוד כל הזמן זה ממלא לא את הראש עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.
ובא לי שזה יעלם…קצת יעלם.
אבל אני עדיין אוהבת לעמוד מול המראה ולראות את עצמותיי, הבטן הריקה ממלא אותי באופוריה והידיעה שהצלחתי להחזיק ככה גורמת להרגיש חזקה.
אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. בא לי שיהיה טוב. רק שיהיה טוב. שהכול יעלם. אבל היא שם, כמו דיבוק רודפת אחריי ואינני מצליחה לברוח היא תופסת חזק מידי.
