\"המלך הוא עירום \" – מה באמת יגרום לנו אושר?

שכחתי כבר איך זה להיות ילד או ילדה והאמת אני גם לא רוצה לזכור.
ילדות היא תקופה, שאנחנו כל הזמן מתגעגעים אליה ,מתרפקים על מה שאנחנו חושבים שהיא הייתה ומתכרבלים בזיכרונות, שהיו או לא היו כמו בשמיכת צמר עבה ורכה. אבל האמת היא, שלא מעטים מאיתנו נדרשים לשנים רבות של בגרות בכדי להתמודד עם נזקי אותה הילדות.

מה קורה לנו?, מה קורה בתהליך הזה של התבגרות, שהופך לא מעטים מאיתנו לקשים וממורמרים, צופים בראליטי בטלוויזיה ,מתענגים על כל רגע , שהחתיך התורן המתחלף שבר את ליבה של היפיפיה התורנית או נאנחים ברווחה שאיל ממון כזה או אחר פשט את הרגל גם כשאנחנו לא מכירים אותו. כשאנחנו קוראים על המפלה של ה"מוצלח" , נדמה שגופנו מתרפה יותר בספה ואנחה של קורת רוח מתמלטת לנו מבין השפתיים, שעד עכשיו היו חשוקות ואנחנו אומרים לעצמנו או לזה שלצידנו "מגיע לו" ואין ספק, שכולם יסכימו איתנו.

למה?, מה עשה לנו המסכן הזה או המסכנה האחרת, שאנחנו כ"כ שמחים במפלתם אפילו שאין לנו שום מושג מי הם ומה הם?, התשובה היא מה שהם בלגנו  במחשבות שלנו ,מה שמפריד ביננו לבינם זאת המחשבה ,שלהם ,יש הכל – הכסף  או היופי או השכל או הייחוס המשפחתי ולפעמים גם כל אלו ביחד,שקונים להם את הזכות להיות מאושרים.

האם זה נכון?, לא, ממש לא. הטלוויזיה, האינטרנט, הפייסבוק  – כל אלו מאפשרים לנו בחינה מדוקדקת ועדכנית בחיים של אנשים  כך, שאפילו אין לנו יכולת את היכולת לפנטז חפשי בלי להיתקל במציאות האמיתית. והמציאות האמיתית חושפת בפנינו שוב ושוב את חייה נעדרי אהבה אמיתית של היפיפיה זאת , ששמחנו קודם על כך, שההוא
"דפק" אותה ואת הפעם המי יודע כמה, שהיא נפרדה ממי שהיא הציגה כאהבת חייה  כמו גם את חיי המשפחה המרכבים והכואבים של אותו מיליארדר, שכשל.

אבל אל תבלבלו אותנו עם עובדות.  הן לא מעניינות אותנו או יותר נכון לא חודרות את סף ההכרה שלנו. אנחנו בדיוק כמו אותו ילד קטן בסופר, שרוצה את השוקולד בעטיפת הזהב או את הסוכרייה עם הספיידרמן ואם לא הוא מוכן בזה הרגע להתאבד.

לא חשוב שמרילין מונרו התאבדה, שחייה היו רצופים כאב וסבל אנחנו רוצות להיות בלונדיניות לשגע גברים ולהתנפנף עם שמלה לבנה ושיניים צחורות בהוליווד.

כן גם הנסיכה דיאנה היינו רוצות להיותו לא חשוב בכמה בתי שימוש היא בלתה בכדי להקיא את מעייה בכדי שנוכל לצפות בה אלגנטית וזוהרת.

אמנם הדוגמאות הן נשיות אבל אותו מכנה רגשי נמצא גם אצל הגברים אלא ששם מושאי הקינאה נושאים גדג'טים בעלי דגש שונה (מעמד, מכוניות מפוארות, למי יש גדול יותר…ולא אני לא רומזת לכלום – רק בכללי…).

מאיפה כל זה צץ לי היום? לא משעור בודהיזם ואף לא מגורו של קבלה – מבתי בת העשר.

להורות איתה הגעתי כבר אחרי כמה ילדים. אימא מיומנת וצינית במעט, כן, אני יודעת שצריך להעמיד גבולות (לא תמיד במה בדיוק)  וכן, להתעקש איתה על חוג או שניים  בכד שתצטיין במה שהיא טובה בו ומאוד חשוב כן, כן, ככה מטיפים לנו ההורים של היום, לגלות את נקודת החוזק שלה בכדי שממנה היא תשאב אח"כ את ההערכתה העצמית. תודו, שגם אתם שמעתם את כל זה ויקום מי שלא חושב, שככה נכון לגדל ילדים כי אחרת איך הם יצליחו להיות מאושרים…

אז זהו, שאיתה הדברים לא הולכים ככה. היא מתעקשת להיות מה שהיא ויש לה גם פילוסופיה מאחורי זה. לימודים?, כבר הבנתי מזמן שזה לא ממש מעניין אותה. ביום ההורים האחרון, כשהמורה הטילה את המבחן בו היא קיבלה 60 על השולחן וקבלה על התשובות השגויות, שהיו מסומנות באיקס אדום כיאה למורה שמכבדת את עצמה. הילדה לא התבלבלה וענתה לה בזו הלשון: "אני לא מבינה למה את כ"כ שלילית, למה את כ"כ מתמקדת במה שלא נכון, תסתכלי, הרוב טוב". כשהמורה אמרה (כמו שתמיד המורות אומרות)  "תראי, את יכולה הרבה יותר", הילדה הביטה בה בעיני עגל ואמרה "אני באמת עושה יותר אני נפגשת עם חברות ואני עושה כל מיני יצירות ואני משחקת". המורה ההמומה המשיכה להתעקש "בלימודים, התכוונתי, אני רוצה שבשליש הבא יהיו לך ציונים טובים יותר, את לא רוצה להיות כמו החברה שלך "נעמי", את לא רוצה לקחת דוגמה מרוני?".

"לא", פסקה הקטנה באמת יש להן ציונים הרבה יותר טובים משלי ורוני גם בתכנית של מחוננים אבל אני לא חושבת שהן שמחות יותר ממני.

המורה סיימה את המפגש המשותף בכך שהיא מרגישה, שהיא "לא מצליחה להגיע אל הילדה". כשיצאנו משם וניסיתי לדבר על הדברים הילדה ענתה לי בזו הלשון "אני לא רוצה שהיא "תגיע אלי" כי זה סתם יקלקל לי את המצב רוח ואני מציעה לך גם לא להתייחס לכל השטויות האלה, חבל עלייך".

ומול פרצופי ההמום פרחה לה לדרכה רודפת אחרי הכלבלב של השכנים.

המשבר הגדול ביננו התרחש לאו דווקא סביב הלימודים אלא סביב אותו חוג, שאמור היה לפי כל תאוריות ההורות המודרניות להוות את הציר להערכתה העצמית. הקטנה, שכבר הבנו, שלימודים אינם תחום התמחותה הפליאה להחליק על גלגיליות ואף התקבלה ל"ניבחרת" מה שמאוד הרחיב את האגו של אימה והינה לאחר חדשיים מופלאים, שבהם הקטנה גולשת במיומנות של מחליקה רוסייה בתחילת הקריירה (בראש של אימא שלה בעיקר) היא החליטה שדי לה. החצופה, לא נהינת מספיק בכדי להקדיש את הזמן הנדרש בכדי להיות בניבחרת.

"אבל למה?, למה את מפסידה את הזכות להצטיין במשהו, שאת טובה בו?" הטחתי מולה.

"כי אני לא נהנית מזה מספיק וכי יש מספיק דברים בחיים שלי שאני חייבת אז מה שאני לא חייבת ולא עושה לי טוב אני לא אעשה".

"ולא היית רוצה להצטיין במשהו?, להרגיש סיפוק מזה שאת טובה?

"אני אגיד לך מה הבעיה שלך", שרקה לעברי בת הטיפוחים הסוררת. "הבעיה שלך ושל הרבה אנשים אחרים זה שהם כל הזמן רוצים להיות יותר טובים ויותר טובים וככה הם אף פעם לא מרוצים ממה שהם עכשיו וגם לא נהנים מהחיים". אמרה ושעטה  החוצה מבלי לאפשר לי אפילו להגיב.
(לא שהיה לי מה לענות לה מצב, שאינו שכיח בחיי).

"המלך הוא עירום"  – ככה הרגשתי, מטופשת משהו ובעיקר תוצר דל ונוקשה של התרבות המודרנית. . אנחנו כל הזמן חוזרים כמו מנטרה על האימרה , שמה שחשוב לנו זה, שהילדים שלנו יהיו מאושרים, שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים לעצמנו.  אבל, במקום ללמד אותם ואת עצמנו להינות כאן ועכשיו ממה שיש: מהשמש, ממפגש עם חבר ואפילו מרביצה נעימה מול סרט אידיוטי וקפה ריחני ,אנחנו אומללים (ומאמללים גם אותם על אותם הדברים)ממה שבאותו רגע אנחנו לא.
אנחנו לא רזים, לא שחקנים, לא אלופים אולמיפיים ןאולי גם אין לנו ג'יפ 4 על 4 אבל כל זה לא אמור , להפריע לנו כהוא זה להינות ממה שיש וממי שאנחנו עכשיו. וכן גם אם נהייה הזה וההוא לא בטוח שנהיה מאושרים יותר כי גם כשאתה רזה וגם כשאתה עשיר, תמיד יש כאלה שיש להם יותר, כמו שאמרה הקטנה וחוץ מזה כבר הבנו, שגם אם יש לך את כל אלו כלל וכלל לא בטוח שהם קונים לך את מה שלפחות אנחנו מאמינים שהם אמורים לקנות – את האושר.

ובסוף, אנחנו צריכים לזכור, שמי שמאושר הוא בסוף,מי  שמאושר, כמה פשוט ככה נכון, "מאושר", בלי סיבה, בלי תוספות בלי תנאים….

הלוואי על כולנו….

ועוד שאלה קטנה. אתם חושבים שאפשר ללמד את זה?, אני בכל מקרה מבטיחה להיות הראשונה שקונה את הקורס…