עצוב לי

———————————————————–
———————————————————–
———————————————————–
———————————————————-

שום דבר לא מסתדר
ולפעמים אני מרגישה כאילו אני צוללת במעמקי הים,
הכל מסביבי מטושטש, לא ברור, מציף אותי.
נמשכת אל הקרקעית.
כמה נמוך עוד יש לרדת? כמה גרוע יותר מזה כבר יכול להיות?
חיה – לא חיה. מפחדת כל הזמן. בודדה כל כך.
היא אמרה לי, הפסיכולוגית שלי – שאי אפשר להציל
את מי שלא רוצה שיצילו אותו.
ואני פרצתי בבכי מטורף.
טוב, לא ממש. אולי רק רציתי, וגם את זה לא ממש יכולתי
לאפשר לעצמי לעשות.
כמה זה עצוב. אני יודעת שאני הורגת את עצמי, לאט אולי, אבל הורגת.
אני כואבת, אני סובלת. ואני לא מצליחה לעשות בחירה אחרת.
יש אומרים שכנראה אני לא סובלת מספיק, אחרת הייתי מוכנה לעשות שינוי.
ושוב אני חוזרת לשאלה – כמה יותר גרוע מזה כבר יש?
והנה, עוד יום כזה שעובר. יום ככל הימים, יום בו אני שונאת את עצמי,
יום בו אני נראית נורא, יום בו אני לא מפסיקה לאכול ולהקיא,
יום בו העתיד (זה הקרוב וזה הרחוק) – מאיים עליי וגורם לריאות שלי להתכווץ ולהתחנן לחמצן שיכנס. עוד יום בו אין משמעות לקיום העלוב שלי.
לאחרונה אני משתעשעת הרבה במחשבות על מוות.
רק משתעשעת יש לומר, כי אנשים נבהלים כשמדברים על זה.
גם אני קצת נבהלת. כי היו תקופות בחיים שלי שזה בכלל לא היה שעשוע,
זה היה פיתרון אפשרי, דרך מילוט אמיתית. ובתקופות כאלה בהן זה חוזר
להיות חלק לא מבוטל מהמחשבות שלי, זה קצת מבהיל.
(ושוב – כמה גרוע מזה, כבר יש?).
אבל בכל זאת יש בזה שעשוע. אולי בעצם שעשוע זו לא מילה מדויקת.
יש בזה גם קצת הקלה. בלדמיין לעצמי דרך אפשרית לסיים את הסיוט הזה.
נורא עצוב לי פתאום.
אני באמת לא רוצה להתחזק? להרגיש טוב יותר?
אני באמת לא רוצה שיצילו אותי?
אני רוצה למות?
כל כך עצוב לי.