טאו
במסגרת עבודתי כמורה, עליי לבחור קורס עבור קבלת גמול השתלמות. בחוברת הקורסים שאני מעלעלת בה, צד את עיניי "קורס טאו – למצוא את השלווה הפנימית. להיות בתהליך ולא רק בתוצאה". זה בדיוק בשבילי! אני מתרגשת ונרשמת. עשרה מפגשים בני יום שלם כל אחד. נשמע הרבה, אבל מי יודע. ומי זה בכלל הטאו הזה, אני סקרנית.
דירת קרקע ברחוב צדדי בעיר הגדולה. אני נכנסת לדירה אשר תפאורתה שונתה לספק קליניקה, ספק מרכז לימודי.
אני פוגשת את גילה, המדריכה, המכוונת אותי אל החדר המרכזי, שם יושבים מספר אנשים, רובם המכריע, כמובן, נשים. בעין מנוסה אני מזהה עוד כמה מורות כמוני, שהגיעו לצוד את גמול ההשתלמות שלהן ובדרך, אם יתמזל מזלן, ללמוד משהו מעניין. האם מי מהן נושאת חבילה כמו שלי, או אולי חבילה אחרת? אני מהרהרת.
הנטייה הטבעית שלי לפיתוח רגש הקנאה, מקבלת משנה תוקף במחלה. כולם מסביבי נראים לי תמיד בריאים, תוכם כברם, שמחים ומאושרים, בעוד אני נושאת בתוכי משא כבר, משמעותי, המבדיל אותי משאר העולם.
לאט לאט, דקה אחר דקה, אני נחשפת בעזרת גילה, המדריכה לעולמו הקסום של הטאו. תפיסת עולם מזרחית, זרם בפילוסופיה הסינית, המדברת על (איך לא) להיות בהווה. אני מתבקשת להרהר ולבדוק עם עצמי מתי אני נמצאת בהווה, בגופי, בתחושותיי ובמה שקורה עכשיו. אני מגלה מהר מאוד שרוב הזמן אני 'חיה בסרט' שמנפיק לי מוחי בעזרת מחשבותיי, העוסקות תמיד במה שהיה ובמה שיהיה, ולעולם שופטות ומתייגות. בפעם הראשונה בחיי אני תוהה, האם בדברי עם מישהו אני באמת מקשיבה לו, או שבעצם אני לכודה בתסריט ובדיאלוג המתנהל בראשי. האם אני מודעת לאלפי המחשבות העוברות דרכי בכל רגע, בכל יום? אני מגלה שהשכל, או לפחות החשיבה המותנית, ידידתי משכבר השנים אינה חזות הכל. טאו ושכל אינם נפגשים, אני לומדת. את הטאו אפשר רק לחוות.
תראו מה מצאתי ברשת:
קישור לסיפורה האישי של רופאה (!) שריפאה עצמה מטרשת נפוצה פרוגרסיבית בעזרת תזונה.
