מכתב לוורקוהוליק
וורקוהוליק יקר,
מזמן לא דיברנו. בפעם האחרונה מיהרת לעבודה ואמרת שדבריי נובעים מעצלנות ואין זו הדרך להשיג דברים בחיים. אמרת שהחיים זה כמו לרכוב על אופניים בעלייה – מי שלא מדווש בכוח, נופל!
חשבתי על דבריך ועל משל האופניים. למה לא לעצור בדרך? אולי יש שם נקודת תצפית יפה, אפשר להביט אחורנית ולהיות גאים בדרך שעשינו וגם לשתות משהו ולאסוף כוחות להמשך העלייה. אינני מבין מדוע כל כך חשוב להגיע לפסגה מהר ככל שניתן, אבל אתה יודע מה? – אולי העצירות האלו יעניקו כוחות שדווקא יעזרו להגיע לשם מהר יותר.
לא נראית לך קצת מוזרה הדרך בה אתה "מבלה" את החופשות שלך? זמן מבוזבז שעובר בעצבנות, חששות מפני מה שקורה בעבודה בלעדייך. קריאת חומר מקצועי, בדיקה של מיילים ושליחת אסמסים אינטנסיבית. כל מי שמדבר אתך שומע על כמה בלגאן יחכה לך שתחזור, אפילו לא שמת לב שאתה אומר את זה בתוך מסעדה ליד אחד החופים המדהימים בעולם. עוד מעט מתחילה השקיעה ולך תזוזת השמש מזכירה מייל שרצית לכתוב.
אתה צודק, הזמן רק הולך ואוזל, אם כי אני עדיין נזהר מלהשמיע לאוזנייך את המילים "חרדת מוות", אולי בהמשך תהיה פנוי לכך. אני יכול להבין שאתה רוצה לנצל את הזמן ולהשיג כמה שיותר, אך ההתמקדות במעמד, דרגה וכסף, הם מכלול הדברים שברצונך להשיג? התחושה שלי היא שדברים אלו מייצגים מעין ברירת מחדל אוטומטית ולא בחירה אמיתית. אני זוכר שתיארת כיצד אתה מזלזל באלו הרואים תוכניות ריאליטי, משחקים עם הילדים בשטויות שלהם, יושבים בים ובוהים באוויר. ציינת שהאנשים האלו כל כך מתלהבים ומרוצים מאיזה "צורת דג בתבנית גבס שעוד צבעו אותה ולכלכו את כל הסלון, וואוו". האם ייתכן שמתחת לפני השטח אתה מקנא בהם, הרי ההנאה וההתלהבות שראית בעיניהם לא הייתה לך גם לאחר שהצגת את הפרזנטציה המדהימה והפרויקט אושר כמעט מיידית. איך תיארת זאת, "אמרו לי כל הכבוד, הייתי מבסוט ויאללה לפרוייקט הבא".
אתה יודע, אני שונא הכללות ומאמין באמת ובתמים שכל אדם הוא ייחודי. אך בכל זאת, יצא לי לפגוש אנשים לא בדיוק כמוך, אבל דומים. הם היו מחויבים לעבודה והשקיעו בה לפחות 12 שעות ביממה (יום שישי מותר פחות), מחוברים למייל, מחזירים טלפונים בלילה וכותבים דו"חות לפנות בוקר, כן כן כמו שאתה מכיר. יוצא לי לדבר איתם כשהם מקבלים אבחנה של מחלה כרונית, שקיימת התדרדרות במצבם או לעת זקנה. הם אומרים לי שהם מרגישים כי העבודה האינטנסיבית הזו הביאה להתדרדרות במצבם, אך אין זה הדבר העיקרי שרציתי שתדע. הם סיפרו לי ש"ירד להם האסימון", שהם מבינים מה כל כך מהנה בללכת על הים ושלהכין פיצה ביתית עם הילדים כולל כל הבלגאן שמסביב, זה הדבר הכי טעים שיש עוד מלפני שהוכנסה לתנור. הדברים הללו פחות נראים בתרבות שלנו, הם אינם נחשבים להישגים ולא נהוג להציג אותם בגאווה, אבל יש אנשים שעברו הרבה ואמרו לי שאלו הם הדברים החשובים באמת.
להתראות וורקוהוליק יקר
אינני יודע עד כמה דבריי נגעו בך, אבל נסה לצאת היום להפסקה, קח כמה דקות לעצמך – אולי זו תחילתה של ידידות נפלאה.
