עוד על דיאטות

למה כל כך קשה לרזות ולשמור על המשקל? מסתבר שאין לזה קשר למשמעת עצמית וכוח רצון אלא לצורך של הגוף לחזור ולהשמין. מחקרים חדשים מגלים את מה שתמיד חשדנו: הדיאטה נוגדת את הטבע האנושי

במשך 15 שנה סייע ג'וזף פרויטו (Joseph Proietto) לאנשים לרזות. כשמטופלים כבדי משקל מגיעים לקליניקת ההרזיה שלו באוסטרליה, הם נחושים בדעתם לרזות. ורוב הזמן, כך הוא מספר, הם עושים זאת – דבקים בתוכנית של הקליניקה ומשילים את הקילוגרמים העודפים. אבל אז, כמעט ללא יוצא מן הכלל, השומן מתגנב חזרה. בתוך חודשים או שנים, המאמץ כולו היה כלא היה והמטופל שוב שמן. "זה תמיד היה משונה בעיני", אומר פרויטו, רופא באוניברסיטת מלבורן. "מדובר באנשים עם מוטיבציה גבוהה מאוד לרזות, שלרוב מצליחים לרדת במשקל בלי יותר מדי קשיים. ועדיין, באופן בלתי נמנע, בהדרגה, הם עולים בחזרה במשקל".

כל מי שהיה בדיאטה אי פעם יודע שהקילוגרמים נוטים לחזור, ומרביתנו משערים כי הסיבה לכך היא העדר משמעת או כישלון של כוח הרצון. אולם פרויטו חשד שמאחורי הנטייה לחזור למשקל שלפני הדיאטה יש משהו נוסף, והחליט לבחון מקרוב את המצב הביולוגי של הגוף אחרי ירידה במשקל.

מ-2009 גייסו פרויטו והצוות שלו 50 בני אדם הסובלים מהשמנת יתר קיצונית. הגברים שקלו בממוצע 105 ק"ג והנשים שקלו בסביבות 90 ק"ג. חלק מהמטופלים אמנם נשרו מהמחקר, אבל מרביתם דבקו בדיאטה בת שמונה שבועות שכללה שייקים מיוחדים בשם אופטיפאסט (Optifast) ושתי כוסות ירקות דלי עמילן ביום, והסתכמה ב-500-550 קלוריות ביום. עשרה שבועות מאוחר יותר, המטופלים שקלו בממוצע 13 ק"ג פחות.

אותו שלב 34 המטופלים שנותרו בניסוי הפסיקו את הדיאטה והחלו במאמצים לשמור על המשקל. תזונאים ייעצו להם פנים אל פנים ובטלפון, עודדו אותם לעסוק בפעילות גופנית באופן קבוע והמליצו להם לאכול יותר ירקות ופחות שומן. למרות כל המאמצים, הם החלו לעלות במשקל בהדרגה. אחרי שנה המטופלים עלו מחדש בממוצע חמישה מהקילוגרמים שהם כל כך התאמצו להוריד. הם גם דיווחו כי הם מרגישים יותר רעב וחושבים יותר על אוכל מאשר לפני שירדו במשקל.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

חוקרים יודעים כבר עשרות שנים, שהגוף עובר שינויים מטבוליים והורמונליים מסוימים בעת הירידה במשקל. אולם הצוות האוסטרלי גילה משהו חדש. שנה שלמה אחרי ירידה משמעותית במשקל, גברים ונשים אלה נותרו במה שאפשר להגדיר מצב ביולוגי שונה. גופיהם הדשנים התנהגו כאילו הם גוועים ברעב, ועבדו שעות נוספות להעלות מחדש את הקילוגרמים האבודים. לדוגמה, רמת ההורמון גרלין (ghrelin), הנמצא בעיקר בקיבה והנקרא לעתים קרובות "הורמון הרעב", היתה גבוהה ב-20% מאשר בתחילת המחקר. הורמון בשם פפטיד YY, הקשור לדיכוי תיאבון, היה נמוך באופן חריג. רמת הלפטין, הורמון המדכא תיאבון ומגביר את קצב חילוף החומרים, היתה גם היא נמוכה מהצפוי. קוקטייל של הורמונים אחרים הקשורים ברעב וחילוף חומרים נותרו כולם שונים ברמתם, בהשוואה למצב שלפני הדיאטה. אפשר כמעט לומר שהירידה במשקל הכניסה את גופם למצב מטבולי ייחודי, מעין תסמונת פוסט-דיאטה, המבדילה ביניהם לבין מי שלא ניסה לרזות מלכתחילה. "יש לנו כאן מנגנון הגנה מתואם עם מרכיבים רבים, שכולם מיועדים לגרום לנו לעלות במשקל", אומר פרויטו. "אני חושב שזה מסביר את שיעור הכישלונות הגבוה בטיפול בהשמנת יתר".

בעוד שממצאיהם של פרויטו ועמיתיו, שהתפרסמו בכתב העת "The New England Journal of Medicine", אינם חד משמעיים – המחקר היה מצומצם בהיקפו ויש לחזור עליו – הם עוררו סערה בקהילת ההרזיה ותרמו לגוף הראיות המתרחב שמערער על החשיבה המסורתית בכל הנוגע להשמנת יתר, ירידה במשקל וכוח רצון. שנים רבות, העצה לבעלי משקל עודף היתה לאכול פחות ולהתעמל יותר. בעוד שיש צדק בהנחיות אלה, הן לא מביאות בחשבון את העובדה שגוף האדם ממשיך להיאבק בירידה במשקל זמן רב אחרי שהדיאטה נגמרה. התוצאה עגומה: ברגע שמשמינים, מרביתנו, למרות כל המאמצים, נישאר כנראה שמנים.

הכל נשאר במשפחה

תמיד הייתי אובדת עצות לנוכח חוסר יכולתי לשמור על הדיאטה. אני מכירה את היתרונות הרפואיים של ירידה במשקל, ולא שותה משקאות קלים עם סוכר או אוכלת מזון מהיר. אני מתעמלת באופן קבוע ולפני כמה שנים אפילו השלמתי ריצת מרתון. אולם ב-23 השנים מאז שגמרתי ללמוד במכללה, רזיתי בכל פעם חמישה עד עשרה ק"ג, שמרתי על המשקל זמן מה, ואז עליתי הכל בחזרה וקצת יותר, כך שכיום אני שוקלת לפחות 25 ק"ג יותר מדי.
ג'ניס ואדם ברידג' לפני הדיאטה )מימין( ואחרי. סיפור מעורר השראה ומתיש באותה מידה
ג'ניס ואדם ברידג' לפני הדיאטה )מימין( ואחרי. סיפור מעורר השראה ומתיש באותה מידה. צילום: Emily Shur for The New York Times

לא הייתי בעודף משקל בילדותי, אבל אני לא זוכרת זמן שבו אמי, שמשקלה נע כנראה בין 70 ל-110 ק"ג, לא היתה בדיאטה, או, כפי שהיא הגדירה זאת, רימתה את הדיאטה שלה. לפעמים אכלנו ארוחות בריאות ומאוזנות ובימים אחרים ארוחת הערב היתה דלי של קנטקי פרייד צ'יקן. כאצנית בתיכון, מעולם לא הייתי מוטרדת מהמשקל שלי. אולם במכללה, כשהריצות הקבועות שלי נדחסו בין הלימודים לחיי החברה, המספרים במאזניים החלו לטפס מעלה באיטיות. בבגרותנו, שלוש אחיותי ואני נאבקות במשקל שלנו, כמו גם רבים במשפחתנו המורחבת. אמי מתה מסרטן בוושט לפני שש שנים. ציער אותה לגלות, בימיה האחרונים, כי בית הספר הקרוב לרפואה סירב להצעתה לתרום את גופה למדע, כי היא היתה בהשמנת יתר.

ייתכן שהקלפים הביולוגיים חולקו נגדי מהרגע הראשון. חוקרים יודעים שהשמנת יתר נוטה להיות גנטית, ומחקרים מדעיים עדכניים מצביעים על כך שייתכן כי עצם התשוקה לאכול מזון עתיר קלוריות מושפעת מתורשה. אולם קשה לפענח מה גודלו של המרכיב הגנטי בהשמנה, וכמה ממנה קשור בהרגלי אכילה משפחתיים. מה שכן, ברור שיש אנשים המועדים לצבור עודף שומן, בעוד שנראה כי אחרים מוגנים מכך.

בסדרה של מחקרים מהפכניים שהתפרסמו בשנות ה-90, החוקרים הקנדים קלוד בושאר ואנז'לו טרמבלאי בדקו 31 זוגות של תאומים זכרים בין גיל 17 לגיל 29, שלפעמים אכלו יותר מדי ולפעמים היו בדיאטה (איש מהתאומים לא היה בסיכון להשמנת יתר קיצונית, בהתבסס על מסת גופם או ההיסטוריה המשפחתית). במחקר אחד, 12 זוגות תאומים הוצבו תחת השגחה של 24 שעות ביממה במעונות במכללה. שישה ימים בשבוע הם אכלו 1,000 קלוריות עודפות ביום, וביום השביעי הותר להם לאכול כרגיל. הם יכלו לקרוא, לשחק משחקי וידיאו או קלפים ולצפות בטלוויזיה, אבל אימוני הכושר הוגבלו להליכה של 30 דקות ביום. במשך 120 ימי המחקר, התאומים צרכו 84 אלף קלוריות עודפות מעבר לצורכיהם הבסיסיים.

זלילה מחקרית זו צריכה היתה להסתכם בעלייה במשקל של כ-11 ק"ג (לפי חישוב של 7,700 קלוריות לקילוגרם). אולם חלק העלו פחות מחמישה ק"ג, בעוד שאחרים השמינו ב-13 ק"ג. מידת ההשמנה ופיזור השומן העודף בגוף היו כמעט זהים בין אחים, אבל בין זוגות התאומים השונים היו הבדלים משמעותיים. חלק מהתאומים צברו פי שלושה יותר שומן סביב בטנם מאחרים, לדוגמה. כשהחוקרים ערכו מחקרי כושר דומים עם התאומים, הם גילו אותן תבניות במהופך: חלק מהתאומים ירדו יותר במשקל, אף ששמרו על משטר אימונים זהה. הממצאים, כתבו החוקרים, מצביעים על "דטרמיניזם ביולוגי" מסוים ההופך אדם להיות רגיש יותר לעלייה או ירידה במשקל.

אולם בעוד שיש הסכמה נרחבת כי לפחות חלק מהסיכון להשמנת יתר הוא תורשתי, זיהוי הגורם הגנטי הספציפי התגלה כאתגר. באוקטובר 2010 דיווח כתב העת "Nature Genetics", כי חוקרים זיהו עד כה 32 וריאנטים גנטיים הקשורות בהשמנת יתר או במדד מסת הגוף. אחת מהנפוצות שבהן זוהתה באפריל 2007 בידי צוות בריטי החוקר את הגנטיקה של סוכרת. לדברי טימותי פריילינג מהמכון למדע קליני וביו-רפואי באוניברסיטת אקסטר, אנשים עם וריאנט בשם FTO נמצאים בסיכון גבוה בהרבה להשמנת יתר קיצונית – 30% אם יש להם עותק אחד של הווריאנט, 60% אם יש להם שני עותקים.

וריאנט FTO זה נפוץ במידה מפתיעה. ההנחה היא כי כ-65% מבני האדם ממוצא אירופי או אפריקאי וכ-27% עד 44% מהאסיאתים נושאים לפחות עותק אחד שלו. מדענים אינם מבינים איך הווריאנט משפיע על עלייה במשקל, אבל מחקרים בילדים מראים שהוא ממלא תפקיד בהרגלי אכילה. במחקר אחד מ-2008, בהובלת קולין פאלמר מאוניברסיטת דנדי שבסקוטלנד, ילדי בית ספר סקוטים קיבלו מאפינס ומיץ תפוזים, ואז הוצע להם בופה שכלל ענבים, סלרי, צ'יפס ושוקולד, שמהם יכלו לכרסם. נערך מעקב קפדני אחר סוגי המזון השונים, כך שהחוקרים ידעו בדיוק מה נאכל. כל הילדים אכלו בערך אותה כמות מזון, במשקל בגרמים, אבל ילדים עם וריאנט FTO נטו יותר לאכול מזון עם יותר שומן וקלוריות. הם לא האביסו את עצמם, אבל צרכו, בממוצע, 100 קלוריות יותר מילדים בלי הגן. לנושאי הווריאנט הגנטי היו בערך כשני קילוגרמים יותר שומן בגוף מאשר לשאר.

התפתיתי לשלוח את דגימת הרוק שלי לבדיקת די-אן-אי, כדי לגלות אם במשפחתי יש נטייה גנטית להשמנת יתר. אולם אפילו אם הבדיקה היתה חוזרת שלילית, המשמעות היחידה היתה שבמשפחתי אין סיכון גנטי ידוע וניתן לבדיקה להשמנת יתר.

תוצאה חיובית בבדיקות, שתאמר לאנשים שיש להם נטייה גנטית להישאר שמנים, עשויה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. בפברואר פורסם ב-"The New England Journal of Medicine" מחקר על האופן שבו בדיקה של הסיכון לחלות במחלות שונות משפיעה על מצב הרוח ועל הרגלי הבריאות של אנשים. בסך הכל, החוקרים לא מצאו שיש לבדיקות של סיכון למחלות השפעה. אבל הם העלו השערה, שאמנם לא היתה מובהקת סטטיסטית, כי אנשים מסוימים, אחרי שנמצאו אצלם גנים המעודדים השמנה, נטו יותר לאכול מזון משמין – כנראה מכיוון שחשבו שגורלם הגנטי הוא להיות שמנים, ולא ראו סיבה להיאבק בכך.

בעוד שידיעת הסיכון הגנטי שלי עשויה לספק את סקרנותי, אני יודעת גם כי תורשה מסוגלת להסביר, במקרה הטוב, רק חלק מהסיבות לעודף המשקל שלי. מעניין אותי בהרבה לגלות מה אפשר לעשות בקשר לזה עכשיו.

מלחמת התשה יומיומית

"המרשם הלאומי לשמירה על המשקל (The National Weight Control Registry)" עוקב אחר 10,000 בני אדם שירדו במשקל ונשארו כך. "הקמנו אותו בתגובה להערות כי אף אחד לא מצליח אף פעם לרדת במשקל", אומרת רנה ווינג, מרצה לפסיכיאטריה והתנהגות אנושית בבית הספר לרפואה אלפרט באוניברסיטת בראון, שעזרה להקים את המרשם יחד עם ג'יימס או היל, מנהל המרכז לתזונה אנושית באוניברסיטת קולורדו בדנבר. "היו לנו שתי מטרות: להוכיח שיש אנשים שכן מצליחים לרדת במשקל, ולנסות ללמוד מהם מה לעשות כדי להצליח בירידה במשקל לאורך זמן". כל מי שירד 15 ק"ג ושמר על משקלו במשך שנה או יותר מתאים להצטרף למחקר, למרות שהחבר הממוצע בו ירד כ-30 ק"ג ונותר במשקל החדש שש שנים.

ווינג מסכימה כי סביר להניח שמתרחשים שינויים פיזיולוגיים המקשים על הירידה במשקל ליהפך לקבועה, אבל לטענתה חלק גדול יותר בבעיה הוא סביבתי. אנשים מתקשים לא לעלות בחזרה במשקל כי הם מוקפים במזון, שטופים במסרים על מזון ונתקלים ללא הפסק בהזדמנויות לאכול. "אנחנו חיים בסביבה עם רמזים למזון כל הזמן", אומרת ווינג. "עם השנים לימדנו את עצמנו שאחת הדרכים לתגמל את עצמך היא מזון. קשה לשנות את הסביבה וההתנהגות".

אין דפוס קבוע לאופן שבו אנשים במרשם ירדו במשקל – חלקם עשו זאת בעזרת שומרי משקל, אחרים עם ג'ני קרייג (חברת סיוע בהרזיה הנקראת על שם המייסדת שלה), היו כאלה שקיצצו בצריכת פחמימות לפי דיאטת אטקינס ומספר קטן מהם ירדו במשקל בעקבות ניתוח. אולם נראה כי הרגלי האכילה שלהם משקפים את מה שגילו החוקרים במעבדה: כדי לרדת במשקל ולשמור על כך, אדם צריך לאכול פחות קלוריות ולהתעמל יותר מאדם ששומר על אותו משקל באופן טבעי. חברי המרשם מתעמלים שעה או יותר ביום – האימון של המרזה הממוצע מקביל להליכה יומית של שישה קילומטרים, שבעה ימים בשבוע. הם עולים על המאזניים כל יום, כדי לשמור על משקלם בטווח מוגבל. הם אוכלים ארוחת בוקר באופן קבוע. מרביתם צופים בטלוויזיה פחות מחצי מהזמן הממוצע של האוכלוסייה הכללית. הם אוכלים אותם מזונות ובאותם דפוסים כל יום, ולא "מרמים" בסופי השבוע וחגים. נראה גם כי הם אוכלים פחות מרוב האנשים. לפי ההערכות, הם אוכלים 50 עד 300 קלוריות פחות ביום.

קלי בראונל, מנהלת מרכז ראד למדיניות מזון והשמנת יתר באוניברסיטת ייל, אומרת כי 10,000 בני האדם שנמצאים במעקב במרשם הם מקור מידע מועיל, אבל הם מייצגים רק שיעור זעום מבין עשרות המיליונים שניסו ללא הצלחה לרדת במשקל. "המשמעות היחידה היא שיש יחידים יוצאי דופן שמצליחים לשמור על ההרזיה", אומרת בראונל. "מסתבר כי אנשים אלה מקפידים ביותר בשמירה על משקלם. ושנים אחרי הדיאטה הם עוד מקדישים תשומת לב לכל קלוריה, משקיעים שעה ביום באימוני כושר. הם כל הזמן חושבים על המשקל שלהם".

ג'ניס ברידג', חברת המרשם, הצליחה לשמור על ירידה של 60 ק"ג במשקלה במשך כחמש שנים, היא דוגמה מושלמת. "זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש", היא אומרת. "לפעמים זה מחייב אותי להיות ממוקדת בכל רגע נתון. אני לא תמיד חושבת על אוכל, אבל אני תמיד מודעת לאוכל".

ברידג', בת 66, תושבת דיוויס, קליפורניה, היתה במשקל עודף כילדה. בדיאטה הראשונה שלה, של 1,400 קלוריות ביום, החלה בגיל 14. באותה תקופה קצב ההרזיה האטי גרם לרופא שלה להאשים אותה שהיא מרמה. חבריה אמרו לה שהיא בטח לא שמה לב למה שהיא אוכלת. "איש לא האמין לי שעשיתי את כל מה שאמרו לי", היא מספרת. "את יכולה לנחש עד כמה מדכא זה היה, ואיזו תחושה של מרד וכעס נבנתה בי".
איור: יעל בוגן
איור: יעל בוגן.

אחרי שהגיעה לשיא של 150 ק"ג ב-2004, היא ניסתה שוב לרדת במשקל. היא הצליחה להשיל 14 ק"ג, אבל אז הירידה במשקל נעצרה. ב-2006, בגיל 60, הצטרפה לתוכנית הרזיה בהשגחה רפואית עם בעלה, אדם, ששקל 140 ק"ג. אחרי תשעה חודשים בדיאטה של 800 קלוריות ביום, היא ירדה ל-75 ק"ג. אדם ירד 50 ק"ג ושוקל היום בערך 90 ק"ג.

בשנים הראשונות אחרי הירידה במשקל, ברידג' ניסתה לבדוק את גבולות הכמות שהיא יכולה לאכול. היא השתמשה באימוני הכושר כדי להצדיק אכילה רבה יותר. מות אמה ב-2009 מילא את מחשבתה: היא איבדה ריכוז ועלתה בהדרגה 14 ק"ג. אז החליטה לנסות לשמור על משקל של 88 ק"ג, עדיין 62 ק"ג פחות ממשקל השיא שלה.

"אין צורך בסטייה משמעותית מההרגלים הנוכחיים שלי כדי שאעלה קילו או שניים", היא אומרת. "זה היה מאבק אמיתי להישאר במשקל הזה, אבל זה שווה את זה, זה גורם לי להרגיש טוב יותר. אבל אם אי פעם ארפה, גופי יעלה במשקל כמעט מיד".

אז היא אף פעם לא מרפה. מאז אוקטובר 2006, היא שקלה את עצמה כל בוקר ותיעדה את התוצאה ביומן משקל. היא אפילו לקחה איתה את המאזניים לנסיעות. בשש השנים האחרונות היא חרגה מהשגרה פעם אחת בלבד: שבועיים חופשה בהוואי בלי להישקל.

היא גם שוקלת הכל במטבח. היא יודעת שחסה מכילה כחמש קלוריות לכוס, בעוד שבקמח יש בערך 400. אם היא יוצאת לארוחת ערב, היא עורכת מחקר מקדים של התפריט באינטרנט ומחשבת את הקלוריות כדי שתוכל להחליט מה להזמין. היא נמנעת מכל מזון עם סוכר או קמח לבן, שאותם היא מכנה "סמים מדרדרים" לתשוקות ואכילת יתר. היא גם גילתה ששתיית כמויות מים מופרזות מסייעת. היא לוקחת עמה בקבוק מים של 600 מ"ל, וממלאת אותו חמש פעמים ביום. היא רושמת כל מה שהיא אוכלת. בלילה היא ממירה את כל המידע לרשומות אלקטרוניות. גם אדם רושם הכל, אבל הוא מעדיף עיפרון ונייר. "תהליך ההמרה הזה מאוד חשוב, זאת הנשיאה שלי באחריות", היא אומרת. "זה מחשב את סך כל הקלוריות שאכלתי היום ואת כמות החלבונים. אני עושה מעט ניתוח עצמי כל לילה".

ברידג' ובעלה ביקשו את עזרתם של מטפלים, ובמפגשים שלהם ג'ניס למדה כי יש לה נטייה לאכול כשהיא משועממת או לחוצה. "אנחנו מודעים מאוד לאופן שבו התרבות שלנו לימדה אותנו להשתמש במזון לכל מיני סיבות שאינן קשורות לערך תזונתי", אומרת ברידג'.

הדיאטה הקפדנית של ברידג' נתמכת בידי משטר אימונים גופניים נוקשה לא פחות. היא מתאמנת 100 עד 120 דקות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע, בדרך כלל ברכיבה על אופניים בחדר הכושר שלה, שם היא גם משתתפת בשיעורי אירובי במים. ברידג' גם מתאמנת על מכשיר אליפטי (אליפטיקל) בבית ומוציאה את הכלב על אופנוח (אופניים שבהם הרוכב שעון לאחור, עם הרגליים מלפנים, ומדווש בעזרת הידיים), שנהנה לרוץ לצד המכשיר הנמוך עם שלושת הגלגלים. היא נהנית מגינון, אבל מתירה לעצמה להחשיב את התחביב כפעילות גופנית רק במקרים שבהם הגינה זקוקה ל"גינון נמרץ". גם אדם הוא מתעמל מסור, הרוכב על אופניו לפחות שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע.

ג'ניס ברידג' ניצלה את שנות המידע שצברה על התזונה והאימונים כדי לחשב את צריכת הדלק האישית שלה. היא יודעת שגופה שורף כשלוש קלוריות בדקה בגינון, ארבע קלוריות על האופנוח או באירובי במים וחמש בדקה כשהיא מסתובבת בעיר על האופניים הרגילים. "כמעט כולם יאמרו לך שרכיבה על אופניים שורפת 11 קלוריות בדקה", היא מספרת. "לא בגוף שלי. בזכות הסטטיסטיקה שניהלתי אני יודעת את זה".

בהתבסס על נתוני חילוף החומרים שאספה מקליניקת ההרזיה ומחישוביה שלה, היא גילתה כי כדי לשמור

יש עוד….מי שרוצה להמשיך לקרוא :www.haaretz.co.il/magazine/1.1620430