תרגילי ההיעלמות שלי השתלמו ובגדול

 לעתים צריך לדעת להניח לדברים, ולא לחטט בהם. החשיבות היא בהנחת הנושא לנפשו (גם אם נדמה שהוא לא מניח למי מאתנו) כדי לאפשר לו להינות מפירות עמלנו ולרפא את עצמו. 
  החשדנות של אנשי ה-PTSD בהכללה גסה מאוד ונפגעי תקיפה מינית בפרט   נעים מקצה לקצה. לעתים הפגיעה עמוקה ושורשית כל-כך עד שנוצר בלבול מהותי בבחירה בין טוב ורע. התגובה המיידית עשויה לנוע מקצה לקצה: ממתן אמון נואש בכל אדם ללא הבחנה ופיתוח דפוס התנהגותי שגוי ועד להימנעות (כולנו, חברים, מכירים את המונח כך או אחרת), שמשאירה אותנו בבית, מחבלת מראש בכל יחסינו וכד'. 
  המודעות לעניין הביאה אותי לרצות לצאת לחופשה מרצון. הנחתי לנושא להפוך לחלק מזהותי, להיטמע בחיי ולהפוך לעובדה מוגמרת על-פי צו השעה (מונח פלצני, שאמור למסור בפשטות כי המציאות הזו אמנם חזקה ונראית כאילו היכתה שורש, אך בעבודה מתונה ועקבית – שלכם עם עצמכם ועם המטפלים – בהחלט ניתנת לשינוי). 
  המצב עכשיו הוא תיקו. 1:1 לי ולמקרבנים בחיי. זה כבר לא "רק הם אשמים" או "רק אני אשמה", אלא מעין איזון בלתי בריא בדרך לניצחון שלי. אני אנצח, כי אני אדם בריא בעל תגובות נורמליות למצב כאוטי, ולא חולת נפש, כפי שסברתי בתחילה. זה מעודד מאוד לדעת שמחצית מחיי לפחות אחיה בתחושת ניצחון (הפסימיסטיים היו אומרים מיד ש"כבר חיית מחצית חיים במצב נורא" אבל אני לא בוכה על חלב שנשפך, כי אין טעם. גם לא לא לחלב. כן, גם אותו אף אחד לא יטרח ללקק מהריצפה אולי חוץ מחתול הרחוב והיי – זו חציית קו אדום, כן? 🙂 ) אז שלום שוב לכולם בפורמט שאינו מקבל רחמים עצמיים כפתרון להעברת היום, לא נבהל מהתקפים פוסט-טראומטיים (כי אם מקבלם ומעקר אותם משורש) ושואף לבנות את חייו הרבה מעבר לספת המטפלים. 
  מזרח תיכון חדש לא יהיה כאן. רק חיים של אדם אחד, שהחליט שהוא נלחם על זכותו לקיים את חייו כפי שחלם שיהיו על אף ההפרעות הזמניות שהפריעו בדרך.