מתחזקת

אני שומעת בפעם הראשונה את המושג "עשיה באי-עשיה". מה זה הדבר הזה, אני תוהה באי נוחות. כשאני עושה משהו, כל כולי עושה אותו. אני בפנים בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, בכל מוחי וגופי. "מדובר על התכוונות פנימית", גילה מסבירה. "הטאו, בשונה מתורות מזרחיות שאולי שמעתם עליהן, אינו מבקש מן האדם לפרוש מן החיים, לעלות על הר גבוה ולשבת במדיטציה זו או אחרת. מדובר כאן על לחיות את החיים מתוך התבוננות, מתוך הקשבה. עשיה באי עשיה עוסקת בשמירת האיזון בין הוצאה והכנסת אנרגיה. העבודה הזו היא פאסיבית. אין עוד משהו ש'צריך לעשות'. נהפוך הוא. פשוט להתבונן באיך אנחנו עושים את הדברים, כשההתכוונות היא לעשות את כל מה שממילא אנחנו עושים, אך ללא מאמץ, ללא השקעת אנרגיה מעבר למה שהפעולה דורשת".
כל מילה שהמדריכה מוציאה מפיה היא כמו מי מעיין זכים עבורי. אני מרגישה כפי שאולי חשים חוזרים בתשובה. זהו, הגעתי הביתה. ככה אני רוצה לחיות. בשונה אולי מהמתחזקים בדת, הגילויים שאני חווה אינם דורשים ממני להחליף את ארון הבגדים שלי או ללמוד ולהעמיק בתפילות שמישהו אחר כבר יצר. מדובר כאן על משהו כללי יותר, על תפיסת עולם שאינה יורדת לפרטי החיים בעולם הגשמי. על הבנה עמוקה של איך הדברים עובדים, או ליתר דיוק איך הם אמורים לעבוד, אם ברצוני לחזור ולעלות על עגלת הבריאות. את ההחלטה מה לעשות איתם בחיי היומיום, ואיזו צורה תהיה לתובנות אלו בחיי, רק אני קובעת.
למפגש הבא אני מגיעה עם התקף.