23.01.2012

היום  חזרתי מעבודה מאושרת. עשיתי פחות טעויות מהרגיל. ויש לי תיקווה שמתישהו יוכל להתגבר על ההפרעה.
ביום שבת קבעתי לעצמי כלל ברזל חדש:" לעשות הכל לאט ועד הסוף". הכלל הזה נראה בנאלי  בעיניי בן אדם שאינו סובל מהפרעת ADHD, אך אנשים כמוני  יודעים על בשרם עד כדי כך קשה ליישם את הכלל.
כדי לבצע  מסימה במלואה נדרש ריכוז לאורך זמן מסויים, ובעצם אובדן ריכוז הוא מהות המחלה. היום הצלחתי לשמור על הריכוז ב-25% מהמסימות (כמובן, בערך).
עוד בשבת החלטתי שאני לא אנסה להספיק לעשות ל המסימות, ואני ידעתי מלכתחילה שאני אעבוד  בקצב הרבה  איטי מעמיתיי, אך כבר לא  אכפתלי.  יש לי סיכוי  גדול לעוף מעבודה זו (בזכות כל הטעויות  שעשיתי בתקופת עבודתי), לכן אין לי מה להפסיד ואני מסתכל  על המקום העבודה הנוכחי שלי  כעל שדה ניסיון.
חבל שעוד מספר ימים יש לי חופש שנתי. רק אתמול חיכיתי לו בקוצר רוח, והיום אני מסתכלת על עבודה שלי כעל אתגר, כעל שדה קרב עם מחלה. אני רוצה לנסות את הטקטיקה שלי עוד ועוד, כדי להתרגל על דפוס העבודה החדש.
יכול להיות ,עכשיו אני באיפוריה, אך ניסיון החיים שלי מלמד שבעת שאני מאמצת לעצמי התנהגות כלשהי, עם הזמן אני מפנימה אותה.

 לראשונה, החלטתי להשתנות בגיל 14. אחרי סיום בי"ס עממי. הוריו העבירו אותי לגימנסיה יוקרתית ובחופש הגדול לקרת שנת הלימודים חדשה  בבית ספר  חדש היה לי פנאי פעם ראשונה בחיי לחשוב מה סיבה שאין לי חברים בעולם. (הישגים  לימודיים בכלל לא העסיקו אותי).
לקחתי מחברת וכתבתי חיבור על עצמי. דמות שהופיעה במחברת  הייתה הפך מדמויות  סיפרותיות  שהזדהתי איתם.  בזתי בעצמי, תיכננתי להתאבד.  רק עובדה שאני בת יחידה אצל הורי המזדקנים עצרה אותי. מה יעשו הוריי בלעדיי!
באותו קיץ לא נגעתי בספרות יפה. קראתי רק ספרים משעממים בפסיכולוגיה, שרובם לא הבנתי. בסופו של דבר , קבעתי לעצמי 2 כללים:
-להסתיר  שאני יותר חכמה מכולם (באותו זמן עוד הייתה לי אשליה מטופשת זו).
-להקשיב לאחרים.
בבית ספר החדש היה לי מזל שבכיתה מתוך 16 תלמידים היו רק 4 בנות. שתיים מהן היו חברות עוד לפני זה. מלית ברירה, ילנה , בת השלישית, התחברה עליי. למרות שאני  מכל כוחי ניסיתי להתנהג על פי אותם כללים שכפתי על עצמי, זה לא הייתה רעות, אלא תחליף שלה.  ראשית כל, באופן אובייקטיבי אנו היו שונות, אך הסתבר שבששת שנות הבודדות שלי פיגרתי מבני גילי במיומנויות תקשורת. ופיגור הזה עד היום מאוד בולט אצלי.
אך, בכל זאת, תחליף הזה עזר לי להתנסות ביחסים עם הזולת . לאט לאט הופיעו לי ידידות מחוץבית הספר, לפחות היה,לי עם מי לדבר. בשנתיים אחרונות  שלי בבית הספר כבר הייתה לי חברת נפש מכיתה אחרת, שעד היום אנו בקשר. כשאני מבקרת עיר מולדתי, כמה ימים אני מתארחת אצלה.

במהלך השנים אני רכשתי עוד חברים קרובים. אבל עדיין יש לי קושי רב  להשתלב לצוותים גדולים ו"ללכת בתלם".

אני ממליצה לכל אימהות שמזהות לילד בעיה חברתית, לעזור לילד בכל הדרכים האפשריים.  כי, לדעתי, מאוד קשה להשלים חוסר ניסיון בתקשורת תקינה