25/01/2012

כבר שלושה ימי עבודה אני פועלת לפי תוכנית החדשה שלי: אני יותר איטית ויותר מרוכזת.  אני באמת חשה  את השיפור הזעיר , אך הוא כה מינימלי שכדי להשוות אותו עם  תנועת היבשות – היא מתרחשת בעומק כדור הארץ, ואף אחד לא מודע עליה. גם אצלי: אני יודעת שאני משתנה ברגעים האלה, אך סובבים עדיין לא רואים את זה.
היום הייתה שיחה בין  מנהלת שלי ועמיתה, שאחרונה, בתור חברה , נחפזה לספר לי בדייקנות מה מנהלת אמרה עלי. מנהלת חנה (שם בדוי)תיארה אותי כבנאדם חסר ביטחון עצמי, קולט דברים חדשים לאט מאוד, שמנסה לרצות את אחרים ולכן , בו זמני משתדל לבצע כמה משימות ולא עושה אך משימה עד הסוף….
תרנגולת זקנה!  אני לא מעוניינת לרצות את אף אחד,חוץ מאיש שלעולם לא  יהיה מרוצה ממני. (לפחות עדיומיים אחרונים זה היה  המצב).האיש הקשוח, לא אחר  אלא אני אנוכית. אני תמיד דורשת מעצמי יותר מדי, ותמיד מנסה להוכיח  לעצמי שלמרות המחלה,  אני יכולה  להיות זריזה, דייקנית, יעילה  (עוד פעם מדגישה שבעיניי  – ADHD היא מחלה מאוד קשה).
אך, בימים האחרונים  אני שיניתי את הגישה. לא אכפת לי איך אני אעבוד בהשוואה לאחרים. אני אעבוד באותו קצב  שבו אני אוכל לשמור  על הריכוז שלי. ואני כבר לא פוחדת מפיטורין. אם יפטרו אותי אני לא אשקע בדיכאון, אני אמצא עבודה  חדשה ובין היתר,  אתחזק בדעות החדשות שלי.
בנוסף: עוד שינוי אחד גלובאלי עבורי: אני לא מאמינה  שמחלת ADHD היא חשוכת מרפא, כמו שחשבתי עוד לפני שבוע. היא כן גורמת (לדעתי) לנכות, אך נכות זו היא אינה לצמיתות ובזכות עבודה קשה  אפשר להשתקם!