27.01.2012

 היום בדרך לעבודה עוד פעם הזכרתי לעצמי, להיות מרוכזת במשימה אחת בלבד, לא לנסות להיות מהירה,  לא לקבוע לעצמי מטרות שווא ולא  לרדוף אחריהן. 
היה הכל נפלא. עבדתי ברוגע וברצון. הייתי מרוצה מעצמי – לאחרונה זו חוויה מאוד נדירה . בין היתר, רשמתי  בכתב יד פתק, באותו כתב משופר שאימצתי  לפני מספר ימים. הנחתי פתק על השולחן.  לפתע, אחת מעמיתות שאלה, מי כתב את התזכורת, הרי היא לא זיהה את  הכתב. עניתי לה.  היא הייתה עמומה. בהתלהבות רבה היא התרוצצה  בין העובדים, וביקשה מכל אחד מהם לזהות מי כתב את התזכורת בכתב כה יפה. הייתי מאושרת. הדבר נשמע מגוחך: אושר בזכות פתק עלוב, אך, עצם העובדה   שפעם ראשונה  בחיי מישהו החמיא לכתב  שלי. לא משנה  באיזה  אותיות אני כותבת: עבריות, לטיניות, קיריליות – תמיד , אפילו אני מתקשה לזהות את האותיות שנכתבו ביד שלי!
האיפוריה  נגמרה  די מהר.  היה לי חושך בעיניים, ברגע  שהבנתי אשר אתמול בילבלתי בין 2 לקוחות.  טעות חמורה – מסמכים של לקוחת א'  הוקלדו  בתיק של לקוחה ב'. משהו, שלא ניתן למחוק. הסגנית משום מה, לא רצתה להרוס לי מצב רוח והמליצה להתעלם מטעות ולקוות שאף אחד לא ישים לב על כך . (חבל מאוד , שאני לא יכולה  לספר  במה אני עוסקת,  כי  זה אחד ממקומות שטעויות  הן עלולות להיות גורליות ולכן דייקנות כל כך חשובה במלאכה שלנו). אך, דווקא הפעם , טעות שלי לא פגעה בלקוחה, היו כל הסיכויים שטעות תתעלם מהעין.  אבל,  מזל לא שיחק לי , בדיוק  היום בין הלקוחה ובין אחד מעובדים קרה ויכוח שהסתיים בתלונת הלקוחה . רוב הסיכויים שבעת בירור התלונה, יגלו גם טעות שלי. אין דברים מוסתרים…
אבל, אני מתחננת לה'..אני מבקשת את הת'שאנס, אני רוצה להישאר במקום העבודה  זה, לא בגלל הפרנסה, אלא כי אני פוחדת שפיטורים עלולים להרוס לי את ניצני ביטחון עצמי ואימון בעצמי שרק התחילו לצוץ בימים אחרונים…