ושוב..

וחשבתי שאני ניצבת כבר על ההר, מסתכלת על כל התהומות שהייתי בהם ויודעת שאינני שייכת להם יותר..

אבל שוב, כמו מעגל שאין ממנו מוצא, מרגישה איך רגליי נשמטות, איך משבוע לשבוע היציבות באכילה שהיתה לי מתערערת למשך זמן רב יותר מהשבוע הקודם, ואיך הנשימה הופכת קשה יותר ויותר.

ודווקא עכשיו, כשאני באמת לא יכולה להתמודד עם זה..זה גדול עליי וכל כך לא הוגן. אני באמת מנסה ומשתדלת ומשקיעה את כל כולי בטיפול נפשי ותרופתי, על אף הקושי העצום, על אף הרצון להרים ידיים ולהרפות מהכל. נלחמת נגד עצמי, והמלחמה לא שווה שום דבר.

שוב נופלת לאותו בולמוס אכזר ורודן, לאותה אכילה שאין בה אותי ואין בה כלום חוץ מחיפוש, לעיסה ובליעה חסרת טעם, ומלאת כאב וסבל.
האמנתי שכבר יהיה אחרת, שכבר אחרת, שאני יכולה לדבר על הכל בלשון עבר.. שלפחות את האתגר הזה פיצחתי, שאפשר להוריד מעמסה אחת מהגב שנשבר, אך לא. בסופו של דבר, זה מה שיש בתוכי ואין לי לאן לברוח.

אני פוחדת ולא רוצה להפסיד את מה שהשגתי במאמץ כה רב בשנה האחרונה..באמת שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה בשנית.

אך המציאות מאיימת להטביע אותי בתוכה, ורק מוכיחה לי וכאיול צועקת במוחי ולא מרפה את כישלון. כישלון. תפסיקי לברוח מעצמך.