מפסידה

————————————————————–
————————————————————–
————————————————————–
————————————————————–

רק לפני כמה ימים הוספתי פוסט עם הכותרת – ניצחון.
ועכשיו כל מה שאני מרגישה, זה שאני מפסידה.
נאבקת בטחנות רוח.
החיים האלה גדולים עליי.
פתטית, יושבת ובוכה מול המסך,
לבד, לבד, לבד.
חנוקה. מפחדת.
אני שונאת להיות ככה מוצפת ברגשות,
אני אפילו לא יודעת לסדר לי בראש מה אני מרגישה, ולמה,
לא יודעת איך להכיל את כל הרעל הזה.
מותקפת על ידי הרגשות שלי.
והכי פתטי, זה שהכל הציף אותי
אחרי שקיבלתי סמס מהמטפלת, שהודיעה שמחר מבוטלת הפגישה.
כאילו, גם ככה הכל מפחיד,
ולהתחיל שבוע חדש זה קשה לי בכל פעם מחדש,
אבל זה שהיא שם מרכך את זה במשהו,
וכשהיא מבטלת,
אני מתמלאת באיזה ריק.
כאילו נקודת האור השבועית שלי הולכת לי לאיבוד,
ואין לי במה להיאחז.
וזאת הפעם השלישית החודש שהיא מבטלת,
יש לי הרגשה שמשהו לא טוב קורה..
ואני כועסת על עצמי,
כמה פתטית התלות הזאת בה,
איזה מגעיל זה.
במיוחד כשיש עוד חצי שנה לטיפול,
אז מה יהיה אחרי? אני אהיה לבד.
ואני גם חושבת לעצמי כמה לפעמים קשה לי ללכת לטיפול,
וכמה לפעמים זה רק מקשה עליי,
אז מה זו ההזדקקות המגוחכת הזאת ?
אני ממש מתביישת אפילו לכתוב על זה פה.
וזה מביא אותי לחשוב על הכל,
כאילו – אני בחיים לא אוכל לסמוך על עצמי,
זה לא יקרה.
ואם אני אמשיך כל החיים שלי
לחפש אחרים שיחליטו, שידאגו, שיעשו בשבילי –
אז מה הטעם?
אני לא מנצחת. אני מפסידה.
אני רוצה לברוח. מהכל.
אבל אי אפשר לברוח
לכל מקום שאברח – אני עצמי אהיה שם.
עד מתי?
ככה כל החיים?
לא יכולה.
לא רוצה.