31.01.2012

יש ימים שאני שוב חשה התרוממות רוח מעובדה שאני שונה מאחרים. יש בהפרעה זו יתרונות. אחד  מהם, שאנשים כמונו שוברים סטיגמות!
  היום הייתי בבריכה שבה יש מקפצה בגובה 5 מטרים. תור למקפצה היה ארוך, כ-15 איש. אבל,  אף בחורה לא עמדה בתור הזה. כאילו, לבחורות  פוחדות לקפוץ מ-5 מטרים ומסתפקות רק במקפצה של 2 מטרים.
  אצלנו, בארץ אין בכלל מקפצות. (אם אני טועה, אשמח מאוד שמישהו ייתן לי כתובת של בריכה כזאת בארץ). הסתכלתי בעיניים רעבות לקופצים, ופתאום שאלתי את עצמי, מה מפריע לי להצטרף לתור.
חברתי עצרה אותי עם אמירה  שברגע נשמע לי מטופשת:" לאן את הולכת? שמה רק גברים!".
"עז מה?"
כשניגשתי למקפצה, בחורים משום  מה, כל כך התפאלו, שנתנו לי דרך בלי טור. אני עוד לא הספקתי לצאת מהמים אחרי קפיצה, כשזיהיתי נשים, בחורות, נערות שהשתרו בטור לאותה מקפצה. כבר לא נתנו להם זכות קדימה:).
אני מסכימה ב100% עם הגולשים שרואים ב-הפרעה אתגר. בזכותה, אנו נחשפים לדברים שאנשים"נורמליים" לא מורשים לעצמם. הודות לאימפולסיביות שלנו אנו מקבלים החלטות  פתאומיות שפשוט, לא עולות לראש פיקחי ובורגני של בנאדם רגיל. ההפרעה שלנו דומה לשימלת פורים – נוצצת, מבריקה, יפה, אך לא שימושית ומצחיקה בימי חול…
  מחר אני חוזרת לארץ, חוזרת לשגרה. מוכנה להמשך לחימה ב-ADHD. כי אני לא רוצה לשלול יתרונות זוהרות של ADHD, אך נחושה להתפטר מחיסרונותיו.