ההיפו הראשון שלי – אני חייבת ללמוד לשלוט בסוכר ושהסוכר לא ישלוט בי
ההיפו הראשון שלי היה הפתעה גדולה, כמובן שאחריו באו עוד רבים אחרים אבל הראשון חקוק בזכרוני חזק, למזלי לא הייתי לבד, ישנתי אצל חברה שלי שאביה חולה בסוכרת סוג 2, זה היה ב- 31.12.2007, תחילתה של שנה אזרחית חדשה, חברתי היתה בהיריון ובעלה יצא לעבוד באבטחה והתבקשתי להיות נוכחת על מנת לשמור עליה, בסוף יצא שהיא שמרה עלי.
אני זוכרת שעם הזרקת האינסולין הרגשתי מלאת ביטחון, היום בדיעבד אני מבינה שהייתי והתנהלתי כתמימה. איך יכול להיות שללא הדרכה וידע פשוט הזרקתי אינסולין לגוף שלי? אני זוכרת שהינחו אותי לאכול תפריט כמעט ללא פחממות, קיבלתי מפגישה אחת אצל דיאטנית תפריט שכל אדם שרוצה לרדת במשקל מקבל אותו. התפריט כלל הרבה ירקות, חולק ל- 6 ארוחות ביום, היה בו לחם קל, ביצה, גבינה 3%, מעט חלב בקפה, אבל אני זוכרת שלא הבנתי שאני צריכה לשאול את הקשר בין האינסולין לבין מה שאני אוכלת, באמת שלא ידעתי מה אני עושה. מהיכן היה לי ביטחון עצמי כזה מופרז? מה חשבתי לעצמי? שהאינסולין הוא תרופה כמו כל תרופה? שאין לה השפעה מיידית? ייתכן שזה מה שחשבתי.
באותו הערב חברתי הכינה לי ארוחת ערב דלת פחממות. אני כבר לא זוכרת כמה הזרקתי אבל סביר להניח שהזרקתי מה שהרופאה ממגדל המאה אמרה לי, ללא קשר בין האוכל לקבלת התרופה. באמת שלא הבנתי שיש קשר, חשבתי לתומי שהגוף שלי צריך עזרה להכניס את הסוכר לדם ואני לוקחת אינסולין כדי לעזור לו. איזה סוכר?על זה לא חשבתי….
הלכנו לישון בסביבות חצות, אחרי שאיחלנו אחת לשניה שנה טובה ומאושרת. בשעה שתיים בלילה לערך, ללא הקדמה, ללא ציפייה, ללא הבנה שזה הולך לבוא, זינקתי מהמיטה כשליבי דופק כמו מטורף ואני נמצאת בתחושות שלא היכרתי, חשבתי שאני הולכת למות!! לא היה לי חמצן!! הלב דפק כמו מטורף, הרגשתי בעמוק אמיתי. מזלי שחברתי התעוררה איתי ומיד אמרה לי לבדוק סוכר, התנהלתי באופן מוזר, הגוף שלי התנתק ממני….התוצאה היתה בין 30-40, הייתי בשוק!
מכאן התחיל סיחרור, מיד הגישה לי שוקולדים, טרפתי אותם ללא שליטה ולא הבנתי שאני מזיקה לעצמי. אוי…כמה טעויות…כמה שטויות…איך עשיתי לעצמי את זה….אכן בדרך הקשה.
נכון להיום, חמש שנים אחרי, ברור שהיו לי כבר עשרות בטח מאות פעמים היפו, אני שונאת את התחושה הזו, אני חייבת ללמוד לשלוט בסוכר ושהסוכר לא ישלוט בי, אבל את ההחלטה הזו קיבלתי חמש שנים מאוחר יותר….
