גבולית
——————————————————————————————-
——————————————————————————————
——————————————————————————————
בעוד כשבועיים וחצי מתחילה תקופת המבחנים. החרדה עולה מיום ליום, ואין לי מושג מה יהיה.
אני דואגת מאוד. בעיקר אני מפחדת משבירה רגשית. אני מפחדת להתפרק.
לפני חמישה חודשים סיימתי את הטיפול, וכתבתי על זה כאן לא מעט.
לפני שבועיים פניתי לפסיכולוגית שטיפלה בי, בבקשה שתכתוב לי מכתב לצורך תביעת נכות מביטוח לאומי. היא הסכימה, אבל כעבור מספר ימים היא ביקשה שנפגש.
התרגשתי מאוד מהמחשבה שאראה אותה, אבל התחילה להתגבש בתוכי איזו חרדה, לא ממש הבנתי למה היא רוצה שנפגש.
ביום שישי נפגשנו אצלה בקליניקה. כמובן, היה לי כיף ומרגש לראות אותה. אבל יצאתי ממנה מלאת תהיות, והחרדה אפילו גדלה.
היא ביקשה לפגוש אותי בגלל שהיא לא יודעת מספיק על התהליך ועל המשמעויות של הפניה לביטוח לאומי. היא אמרה שהיא חששה לכתוב משהו שיפגע בי בהמשך. ואז היא אמרה לי שמהאשפוז (הגעתי אליה כמה שנים אחרי אשפוז, והיא קיבלה מהמחלקה את כל המידע עליי) יצאתי עם אבחנה של הפרעות אכילה ו… הפרעת אישיות גבולית.
לא היה לי מושג, עד עכשיו, שאיבחנו אותי כגבולית. וחטפתי זעזוע. נכון שזה רק שם. נכון שאת הבלגאן בתוכי הרגשתי, בין אם ידעתי איך קוראים לו ובין אם לא. אבל.. פתאום.. לא יודעת. אני מרגישה מבולבלת. מוזר. אז אני גבולית? אז מה זה אומר? זה אומר שזה באמת לא יעבור אף פעם. זה לא עובר.
מה זה עוד אומר? האם יש טעם לטרוח, להאבק כל כך בכל דבר? בשביל מה?
זה עשה לי בלגאן. ומה זה אומר, לגבי הפניה לביטוח לאומי? האם זה לא יפגע בי בהמשך?
אני לומדת חינוך. וכל הזמן חולמת שבהמשך אתחזק יותר ואוכל להמשיך משם לכיוון טיפולי. פתאום זה מרגיש לי מגוחך שחשבתי שיש בכלל סיכוי לעשות את מה שאני רוצה. איך אוכל להתקבל לאנשהו, כשיש לי אישיות גבולית…?
עשיתי לא מזמן אבחון לבדיקת לקויות למידה. התוצאות היו שאין לקויות למידה. שיש אינטליגנציה גבוהה, ויצא חשד להפרעת קשב. אבל ברור לי, שאם הקשב שלי פגוע, זה לא ממקור אורגני. זה ממקור רגשי. ואני אמורה לשמוח נכון? אין לי לקויות, אני אינטליגנטית, מסתבר. בעצם אין שום דבר שאמור להפריע לי או למנוע ממני להצליח בלימודים או בכלל… אבל זהו, שיש.
המצב הנפשי שלי, שאף פעם לא באמת בסדר. זה לא הוגן. כואב ומתסכל לשמוע שיש לי פוטנציאל כל כך גדול, כשבפועל קיים פער עצום בין הפוטנציאל לבין מה שקורה במציאות. זה ממש עצוב.
אני מטופלת תרופתית. ורופא המשפחה מנסה לסדר לי טיפול. אבל בדיעבד הבנתי שהוא רוצה לשלוח אותי למרפאה להפרעות אכילה. ואין לי רצון ואין לי כוח. ואני חושבת שזה לא מה שדחוף כרגע. אני כרגע צריכה עזרה בלהתמודד עם החרדות והקשיים של הלימודים. אני ממש לא מעוניינת במעקב דיאטני וכאלה. זה נכון, שעכשיו המצב עם האכילה לא משהו – אחרי 5 חודשים בהן רעבתי, וירדתי הרבה מאוד במשקל, בחודש האחרון אני מוצאת את עצמי בזלילות והקאות מכוערות מאוד. אבל זה בלי ספק קשור לכל המתח הזה סביב הלימודים והבחינות. וחוצמיזה – תמיד המצב עם האכילה הוא לא משהו.
אני באופן כללי לא רוצה במיוחד להתחיל טיפול חדש. אין לי כוח לזה. אין לי כוח לכל התהליך הזה של ההכרות, ולוקח לי כל כך הרבה זמן עד שאני מתחילה לסמוך, ולהעיז, ולדבר. בטיפול האחרון זה לקח שנים. אני לא מסוגלת להשקיע את עצמי שוב ככה. אין לי כוחות.
ומצד שני – אני יודעת שאני חייבת לרפד את עצמי ככל האפשר בתמיכה בזמן הקרוב, אני לא אשרוד את תקופת המבחנים אחרת. אני ממש מתחילה להרגיש במצוקה.
אותה פסיכולוגית לשעבר שלי, הציעה, מיוזמתה, שאבוא אליה לכמה פגישות בקליניקה שלה, לפחות שאוכל להיות מוחזקת בתקופה הזו של המבחנים. זה ריגש אותי. כשנפרדנו בכלל לא חשבתי שאראה אותה שוב. היא טיפלה במסגרת שירותי בריאות הנפש, ובסופו של דבר, ההחלטה לסיים את הטיפול הייתה כי לחצו עליה לסיים אותו (היא לא אמרה לי את זה ככה, אבל לא היה קשה להבין…).
וזה מאוד מפתה.. לבוא אליה. אני מכירה אותה, אני אוהבת אותה, אני יודעת שאכפת לה, היא מכירה אותי…
אבל – אני במצב כלכלי מחורבן, ונראה לי גדול עליי. לא הייתי צריכה להגיד כלום, היא, שהבינה שקשה לי כלכלית כרגע (כי התביעה לביטוח לאומי היא בעיקר כדי למצוא הקלה מבחינה כלכלית) אמרה שאנחנו נמצא לזה פיתרון, בלי שאני אמרתי מילה. זה ריגש אותי, אבל אני לא יודעת.. לא יודעת.
מעבר לזה – כבר נפרדנו. כבר בכיתי מיליון דמעות על שאיבדתי אותה. זה נורא מוזר פתאום. אני לא כל כך יודעת מה לעשות. אולי באמת, רק לכמה פגישות, לתמיכה וחיזוק, כדי שאוכל לשרוד את התקופה הקרובה?
אוף, למה אני מרגישה שאני טובעת?…
אסור לי לטבוע. אוף, אני רוצה להרגיש טוב יותר. ואני רוצה לסמוך על עצמי. ואני רוצה לחיות.
ומה אם אי אפשר…?
