לא ראויה
היא אומרת לי שהיא מרגישה "לא ראויה". לא בדיוק רק סתם כך אומרת, קולה חנוק, דמעות נקבות בעיניה, פניה כמו מתנפחות, מנסות בכל הכוח להשאיר את הצירוף המכאיב הזה עמוק בפנים. אבל ה"לא ראויה" מתפרץ החוצה ועימו גם הכאב ממלא את כל החדר. היא אומרת שהיא "לא ראויה" שיהיה לה טוב, שיקרו לה דברים טובים, בטח לא אם היא נראית ככה. כאשר היא מסתכלת על עצמה מהצד, מגיע לה "שידחפו לה", אוכל הכוונה. מגיע לה ש"יפוצצו אותה", באוכל הכוונה, מגיע לה "לבלוע הכול", את כל האוכל הכוונה, את כל הרגשות גם, למרות שלא לזה, התכוונה.
היא מתארת ואני ממפה את שדה הקרב. למרות ייאושה, מספיק שאני מוצאת איזה קול קטן, אפילו קטנטן שחושב אחרת מאותו חלק בתוכה שזועם ומעניש ואני רושמת לעצמי "תקווה". את התקווה אני רואה באופן פארדורסאלי בכאב. כאב שמוכן למרוד בבוז, באמת הגורפת, בהשתקה, בזה שאפילו הכאב עצמו לא ראוי שישמע. כאב שבהמשך יהיה מוכן גם לערער אולי על הוודאות שבקביעה "לא ראויה". לעמוד אל מול אותו כוח, חלק, קול, כועס ש"דוחף", "מפוצץ", וגורם "לבלוע" הכול, לעמוד ולשאול אבל למה? מדוע כל כך לא ראויה? לעמוד ולשאול על מה אתה כל כך כועס? ולא לשכוח את השאלה אולי החשובה ביותר ו.. ממה, ממה אתה כל כך פוחד? מה יקרה אם תפסיק לכעוס כל כך?מה יקרה אם תיתן לדברים לעלות? אם תיתן לכל הרגש הזה להיות?
שתי הנחות יסוד
ובתוך אותו מיפוי שאני עושה לעצמי שם ואז, כלומר במהלך הפגישה, וגם כאן ועכשיו, כלומר בזמן הכתיבה, חבויות שתי הנחות יסוד עליהן אני נשענת. הראשונה היא שהדרמות הפנימיות שלנו, שדה הקרב, במקרה הזה, פעמים רבות הוא מראה ליחסים קדומים, משפחתיים וחברתיים, שהפנמנו. כלומר שיתכן שמישהו פעם חשב שמשהו בתוכה לא ראוי להתייחסות, נראות, מקום, כבוד. שמישהו פעם אולי חשב שהיא מוגזמת, שהיא מגזימה. וההנחה השנייה היא שלמנגנון "המבטל", אותו המנגנון שחושב שהיא "לא ראויה", יש תפקיד חשוב שקשור לשליטה רגשית. כך באופן מסוים עדיף להיות במקום "המוכר והבטוח" שבו יש "סימום" קבוע בצורת קול קבוע שיורד עליה ומבטל אותה, מאשר במקום הלא ידוע של רגשות שיצופו ויעלו, ללא שליטה.
ה"לא ראויה" שלה מדליק אצלי עוד כמה נורות. אני נזכרת במיכל שחשה את אותה החוויה בעקבות פגיעה מינית שעברה. לאחר הפגיעה היא הרגישה שגופה כבר ממילא פגוע, נפגע, "חולל". משום כך המשיכה את הפגיעה בו, בעצמה. וכמו נפגעות תקיפה מינית נוספות לא הצליחה לאסוף את הגוף הפגוע לחיקה ולטפל בו, ומנגד לכעוס על מי שבאמת ראוי לכעס, על התוקפן. אני נזכרת גם בהודעה שקבלתי אתמול למייל, על יום עיון מעניין. יום העיון עוסק באפלייה של ה"שמן" במקום העבודה ועל יצירת נהלים וחוקים שיעצרו תופעה זו. שכן אפלייה זו נוגדת את זכויות האדם ואת ההגנה על חופש האוטונומיה והכבוד , ואינה מכירה בזכותו של אדם להיות בכל גודל, כולל להיות שמן. האם בשל כך היא חשה עצמה "לא ראויה"?
יש לי כבר ארבעה כיווני חשיבה שונים, כמו גם ארבע גישות טיפוליות שונות ואני רק צריכה להחליט עם מה אני בוחרת להתחיל. עם ה"לא ראויה" הטראומתי? זה שהופיע בעקבות טראומה? או עם ה"לא ראויה" הפסיכולוגי המופנם, זה שמשקף מערכת יחסים מוקדמת בינה לבין הוריה? או אולי לתת קדימות ל"לא ראויה" ההגנתי? זה שמאפשר לא להרגיש כלום, או לזה התרבותי/ חברתי שמתעצם בשל האפליה על רקע גודל הגוף. אני גם שואלת את עצמי האם באמת תהיה לה סבלנות לתהליך מסוג אחר, ארוך יותר, אני יודעת שגם בשביל זה היא הגיעה אלי.
להרגיע ולחבר
איכשהו מתבהר לי שהכי נכון להתחיל משני דברים שילכו איתנו אחר כך לאורך כל הדרך. הראשון הוא להרגיע והשני הוא לחבר. להתחיל לחבר אחרת, לחפש חמלה, שהיא הרבה פעמים "מחסנת" את הזעם. אני שואלת, והיא מספרת לי על הבן שלה. הוא בדיוק "שד", כמותה, היא מחייכת באהבה.
קשה לו עם גבולות. הוא כל היום רוצה להסתובב בחוץ, להשתולל. לא מסוגל לשבת רגע אחד בבית הספר. היא חושבת שצריך למצוא לו מסגרת אחרת. אולי יותר פתוחה, אולי יותר יצירתית. מצד אחד היא מזדהה עם הסבל שלו, ברגעים שהוא שצריך להתאים את עצמו, לכווץ את עצמו אל תוך המסגרת, מצד שני היא גם מבינה שאין ברירה, שהיא חייבת לשים לו גבול.
רגע לפני שהיא יוצאת אני אומרת לה שלא הכול אבוד. שהמחשבה הזו שכבר הרסה, קלקלה, שנמצאת בסכנה, שאיבדה כל שליטה, כל אחיזה (שהרבה פעמים גם מוזנת על ידי התקשורת בהתייחסותה להשמנה) רק מתדלקת את האכילה. היא נרגעת מעט מלשמוע את זה, ויוצאת לדרכה.
