לא נעים מת מזמן?
עכשיו הגיע תורו של ה"לא נעים". אביו החוקי של "אני אאחר". והרי הוא, הלא נעים, הוא זה שאוסר עליי לאחר. הוא גם זה שאוסר עליי לשיר בקול במרפסת, ללבוש חולצה שלא מתאימה למכנסיים ולרקוד ללא ביקורת עצמית במסיבה.
מצידם השני של איסוריו הנחרצים יש דברים שהוא, בנדיבותו, מרשה לי לעשות (או יותר נכון פוקד עליי לעשותם): "טלי ילדה, את צריכה ללכת אליה לבית החולים". "סיוון ותמיר מתחתנים. את לא יכולה לא ללכת". "דודה חנה כל כך בודדה מאז שבעלה נפטר, את חייבת לקפוץ מדי פעם". "דוד שמואל עבר ניתוח. תרימי טלפון". "מזמן לא הזמנת את החברות אלייך לארוחה". "תמי עברה דירה. לא תקפצי"? "שירי, השכנה כבר הזמינה אותך אלף פעם לקפה. את חייבת להגיד כן. אה, ותכיני עוגה". וקשה, קשה לי מאוד לאבחן אילו פעולות אני עושה מתוך תחושת הלא נעים. הוא מאוד החמקמק הבחור. תמיד מתחזה למחשבות שקולות שלי, ותמיד מלא בסיבות וצידוקים כל כך הגיוניים למה דווקא את הדבר הזה אני פשוט חייבת לעשות, אחרת זה יהיה ממש… "לא נעים".
וכל טלפון כזה, כל "קפיצה לקפה", לחתונה, לשכנה, זו אנרגיה. זו משיכת יתר מבנק האנרגיה והזמן המוגבלים שלי.
יש דברים שאני אוהבת לעשות. שמשמחים אותי, שמרגשים אותי. גם קפה (תה עלים) עם השכנה. גם חתונה של חברים. אבל לא תמיד. אני קולטת, עכשיו בתהליך שאני עוברת, שאני לא מפעילה שיקול דעת. הכל מפעיל אותי, מבחוץ. הזמן הוא לא שלי. אני שלו.
אני רוצה לשנות סדרי עדיפויות. אני רוצה לשים את הבריאות שלי, ועוד יותר מכך, את ההנאה שלי ומה שעושה לי טוב בראש סדר העדיפויות.
