"אימא, אל תשימי לי אבוקדו בסנדוויץ', דנה מכנס אמרה שזה משמין"
לפני בערך שמונה שנים הבת הגדולה שלי קיבלה בובת ברבי או בראטס. יחד עם הבובה היא קיבלה ערכה שסיפקה לבובה את "הסביבה" הטבעית שלה. בין החפצים השונים שהיו שם היה גם משקל. הבת שלי לא ידעה מה זה, והיא שמה את זה כשטיחון לניקוי נעליים, שהעמידה בכניסה לבית של הברבי/ בראטס. הייתי כל כך גאה בה, בעצמי, וחשבתי שזה בדיוק המקום הראוי למשקלים, מחוץ לבית.
אחר כך, כשהלכה לבית הספר, הייתי מכינה לה סנדוויצ'ים. אומנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל באמת שיצא להם שם טוב. הם צבעוניים (גבינה+ ממרח זיתים שחורים/ ירוקים), גדושים (לבנה+ זעתר+ שמן זית), מפתיעים (חביתה+ אבוקדו) וריחניים (פסטו או בזיליקום טרי) ובעיקר אוהבים (אם היה להם ידיים הם היו מחבקים ועם שפתיים הם בטח היו מנשקים).
יום אחד, אני חושבת שזה היה בכיתה ב', היא חזרה מבית הספר וביקשה "אימא.. אל תשימי לי אבוקדו בסנדוויץ', דנה אמרה שזה משמין".
כאילו נכנס בי סחוג וגם קיבלתי את אותו הצבע של האבוקדו מבפנים " שאימא שלה לא תשים לה בסנדוויץ'' אבוקדו…?! את שומעת?! אז מה אם היא אמרה?!.. שלא תכניסי לך שטויות לראש… אני לא רוצה שתדברי איתה?! שלא תשבי לידה?! שלא תפתחי את הסנדוויץ' בפניה?! ושבחיים, בחיים לא תתני לה ביס! כלומר לה כן.. לא מהסנדוויץ' "… טוב, לא אמרתי את כל זה, אבל כן אכלתי מייד את הסנדוויץ' אבוקדו שהחזירה מבית הספר.
עניין של מידה
אחרי שהתעשתי קצת, אני אמרתי לה "תראי… תביני.. זה הכול עניין של מידה". "אבל אימא" היא אומרת לי "גם אימא של דנה חושבת שהכול זה עניין של מידה 34 -36". כיוון שהיא לא באמת אמרה את זה, אני מניחה שהתחלתי לנאום (ומאז אני לא מפסיקה). אני רוצה להאמין שהנאומים שלי בנושא הם קצרים יחסית, " במנות קטנות" ו"קלים לעיכול".
אני באמת מדברת הרבה על המידה ואוהבת את המשפט החכם של אחי היוונים "דע את המידה". אני כמובן פחות מתכוונת למידה של הסטייק או לכמות של האורז, אלא באופן חד משמעי מדברת איתה על מידת העיסוק במראה החיצוני, במשקל, בקלוריות, בשומן/רזון, בפחד מפני השמנה, בדיאטה, בפעילות גופנית, ועוד, ועל הרזון המנטאלי וההרעבה הנפשית הקיצונית, שעיסוק שאינו במידה בנושאים הללו עלול לגרום.
עניין של משקל
כנראה שלאט ועם הזמן הדיבור הזה בכל זאת הצליח לחלחל ויום אחד חזרה ביתי מבית הספר ושאלה "אימא, נכון את לא מרשה שהאחות של בית הספר תשקול אותי?!". בעוד אני מנסה להבין את פשר השאלה, הייתי המומה מכך שבית הספר ממשיך לנהוג במנהג החשוך הזה. בעניין הכינים, כבר סומכים על האימהות שהן יודעות, בודקות, מטפלות ומסרקות את ראשי הילדים, לעומת זאת, בעניין המשקל, באופן תמוה מערכת החינוך חשה חובה מוסרית לדווח להורה אם ילדם בעודף או תת משקל. הרי זה התירוץ בשלו היא ממשיכה להנהיג מנהג זה, כאילו ללא השקילה יתקשה ההורה לראות או לזהות קושי בסוגיה זו בילדו. כך, במקום באופן דיסקרטי, לזמין אולי הורה של ילד זה או אחר שמעורר את דאגת המערכת, היא ממשיכה לערוך טקס די משפיל.
הפתק לאחות, עימו ציידתי את ביתי, "הציל אותה" לדבריה. כאשר חזרה מבית הספר היא סיפרה לי שכל הבנות שאלו זו את זו "כמה את שוקלת?", "מה המשקל שלך?" ושכולן כאילו הסתדרו להן בקו רצף דמיוני כזה בין הכי "רזה" להכי "שמנה". כששאלו אותה למה לא נשקלה אמרה שהמשקל זה עניין פרטי, אישי, שאימא שלה לא מרשה לה..ושקיבלה בהיסטוריה תשעים.
בקשה לאימהות
אבל בינתיים ההיסטוריה לא חוזרת והימים שבהם המילה דיאטה הייתה בשימוש הרבה פחות שכיח ואימהות היו עסוקות שילדיהם יגמרו מהצלחת אינם חוזרים. בכיתה ה', הכיתה של הבת הקטנה שלי, עסוקות הבנות בסנדוויץ' הכי "בריא", "דיאטטי", "מרזה" ומדברות על הפחד להשמין. הפעם זו כבר היא שביקשה "אימא תבואי לדבר בכיתה…"
אז אגיע כיתה, אבל לפני כן, בואו נשים לב איך אנחנו כאימהות מדברות. כמה השיח הדיאטטי שגור בביתנו, כמה פעמים במהלך הארוחה, סביב השולחן, שומעות בנותינו את המילים: משמין, מרזה, שומן, שמן, קלוריה.. ונשאל את עצמנו האם אנחנו לא אחרות מאשר "הספקיות" של "הסם- הפחד מפני השמנה".
