לבלוע את עצמי
דנה מספרת באכזבה על התקף אכילה ( בולמוס) שהיה לה ביום ששי אחרי שחזרה ממסיבת יומולדת של חברתה. את הסיבות לבולמוס, כל בולמוס, אנחנו יכולים להבין בדרכים שונות. הרבה פעמים זה תלוי במי מסתכל ומי שומע. מי שיסתכל דרך המשקפיים של הטיפול ההתנהגותי יכול לראות בבולמוס שכזה "בולמוס קלאסי". בולמוס שהוא סוג של אכילה בסתר בעקבות ההימנעות מאכילה בנוכחות אנשים במסיבת יום ההולדת. מול מוטיבציה שכזו המטפל ההתנהגותי יחפש הרבה פעמים עם המטופלת דרכים שבאפשרותה לחשוב אחרת, ולנהוג אחרת. פרט לניסיון לתכנן מראש את האכילה ביום שיודעים שאולי תהיה ארוחה גדולה יותר מאוחר, בערב, הוא עשוי גם לבחון את היתרונות הגדולים שיש בפעולה של "לאכול ולהראות". פעולה שכזו גם לא מנתקת את החוגג/ת משאר חבריו, גם לא משאירה אותו בבדידותו בעקבות המחשבות "שמגנות" עליו לא לאכול, וגם מונעת כמעט לחלוטין את האכילה בסתר, מאוחר יותר משיחזור לביתו.
אך כפי שציינתי, הפרשנות של האירוע, כל אירוע, תלויה פעמים רבות גם במי שמאזין לו, מפרש אותו, מנתח אותו. פרשנות נוספת לבולמוס יכולה להיות כזו שמחברת לא רק את המחשבות וההתנהגויות, אלא גם את הרגשות והתחושות שהובילו לבולמוס, זאת כפי שאציג להלן. אחת הטענות המרכזיות שמובילות אותי בעבודתי היא שבליעה רגשית קודמת לבליעה הפיזית. בשל כך פעמים רבות אני "הולכת אחורה" עם המטופלות והמטופלים ובודקת איתם, מה יכול להיות שקרה קודם להתקף האכילה. כאשר "קודם" יכול להיות גם שעה לפני, שמונה שעות לפני, יום לפני, או אפילו מספר ימים. אדגים זאת להלן על הסיפור של דנה.
גלגולו של יום
לאחר שדנה מספרת עם תחילת הפגישה, על התקף האכילה שחוותה ביום ששי, אני מתעניינת בסקרנות במה שעוד קרה לדנה באותו היום. דנה מתארת איך כבר בצהרים היא קיבלה אסמס מעצבן מידיד שלה שביקש ממנה שתבוא לאסוף אותה ליום ההולדת בערב, על הקטנוע שלה….כי זה יהיה יותר מהיר ויפתור כמובן את בעיית החניה.
אני מפנה את דנה לשים לב לתחושות הגוף בזמן שהיא מספרת לי את זה. "אני ממש חשה שמשהו מושך אותי למטה" דנה אומרת. "אני כבר מכירה את עצמי.. אני מרגישה שאני הולכת להגיד לו בסדר, למרות שזה לא מתאים לי.. למרות שאני רוצה לצאת ברגע האחרון, כי אחרת לא אספיק להתקלח, ובשביל לקחת אותו אני צריכה לוותר על זה..ואני חשה חסרת אונים אל מול הכוח הזה שלא יהיה מסוגל להגיד לו "לא"
בחדר, אני משחזרת עם דנה את שיחת הטלפון שמגיעה אחרי האסמסים. דנה משמיעה בפני את המניפולציות של הידיד, מולן היא נשארת אילמת. ( מה שהביא בסופו של דבר "לדחיסה" של רגשות ותחושות שהלכה וגברה במציאות ככל שממשיך "שהשתחררה" בסופו של דבר בבולמוס)
ושוב בחזרה לחדר הטיפולים אני מזמינה את דנה לשחק את "הסצנה הסימולטנית" .זו שמחד היא משמיעה לידיד שלה, כלומר, זו המציאותית וזו שרוחשת מתחת לפני השטח. אני מזמינה אותה לשחרר את אותו הקול שרוצה לצאת שנדחס בגוף, שנמשך למטה.
דנה עוזבת את מקום שיחת הטלפון ועוברת למרחב פנטסטי, כזה שלא התקיים במציאות. במרחב זה היא מדברת לכסא ריק שמייצג את הידיד שלה:
"מצד אחד אתה כל הזמן אומר לי שאני אחשוב על עצמי, שאני אעמוד על שלי, שאני אפסיק לוותר כל כך על עצמי.. ושהגיע הזמן שיהיה לי עמוד שדרה.. מצד שני אתה אף פעם לא מכבד את "הלא" שלי… אולי הוא לא ברור כמו שלך, אולי הוא קצת חלש.. אבל אתה פשוט לא שם עליו. סגנון הדיבור שלך חד, רהוט, יודע תמיד, מבקר..משתק.. ואין לי הזדמנות לפתח את המילים שלי מולך …ומה שמצחיק הוא שאתה הוא זה שאומר לי דברי אלי ישירות, אל תדברי אלי באופן עקיף.. שימי לי גבול אם אני מגזים.. אז לא יקרי זה אתה שצריך לשים לעצמך גבול למניפולציות המגעילות שלך?!"
"שחרור גדול"
שקט משתרר בחדר. דנה נרגשת למרות שהדברים נאמרים אחרי הכול "לכסא". דנה אומרת שהיא מרגישה שחרור גדול. "הלוואי והייתי יכולה לדבר ככה מולו, אבל הוא באמת נורא מניפולטיבי.אני חושבת שאם הייתי אומרת את זה לא הייתי מרגישה כל כך פארשית… אני מניחה שאכלתי כי התחושה הזו שאני עושה משהו שלא מתאים לי בעליל.. גמרה אותי.. אני חייבת לשים לב לתחושה הזו בפעם הבאה".
אם כך הגישה שהצגתי להלן מבקשת לקשור בין פעולה, תחושה ורגש. ומבקשת לטעון שקשב לתחושות הגופניות ולרגשות שהן מייצגים, כמו גם מסוגלות לבטאם בצורה כזו או אחרת, יתרום רבות לגמילה מהתקפי האכילה.
