של מי החיים האלה לעזעזל

עובר לי המון בראש בתקופה האחרונה של מי החיים האלה ולמה אנחנו כל כך מפחדים מהמוות 

אני אישית מאמין שיבוא יום ואני או שיתקע לעצמי כדור בראש או שישתה מלא כדורים ולא יקום יותר הכל תלוי בהתפתחות המחלות שלי מאז ומתמיד עוד מימי השרות הצבאי ולאחר מכן כעובד מדינה  היה לי סיכום עם חברי לצוות שאים אני יהפוך לצמח אני מבקש שינתקו אותי מהמכשירים אחד הדברים שאכי מפחידים אותי זה להיות כלוא בקליפה ריקה לחשוב ולהיות מודע לעצמי ולסביבה בלי יכולת להגיב בכזה מצב אני לא רוצה להמשיך לחיות אפילו עוד דקה וגם אם יגידו לי שבעוד תקופה מסויימת ימצאו מרפא לבעיה 

אני לא רוצה להיות לנטל על אף אחד לא שיאכילו אותי בכפית ולא שינגבו לי את הישבן אני רוצה להמשיך ולחיות בכבוד ולשלוט במעשי ובמחשבותי ברגע שזה לא יהיה יותר אני לו מוצא שום טעם לחיים אילו לא חיים בעיני  

אני לא מבין את הדבקות הזו בחיים כאשר החיים שלנו מלאים בסבל ובבעיות כיום אני חי בסבל ובכאב אבל כאשר אני שם על המישקל את הבעד ונגד הנגד מנצח עדין יש פתרונות אני עדיין מוצא ענין בחיים ונהנה מהמון דברים כואב אז לוקחים שאיפה או כדור וממשיכים קדימה  אבל מאוד מטריד אותי מה יהיה בעוד עשר שנים כאשר המצב יהיה שונה אני רוצה שתמיד תהיה לנו את האופציה לבחור ואני לא רוצה להשאיר אחרי משפחה מיוסרת במחשבות רעות וביסורי מצפון אני רוצה שידעו שהדבר נעשה מבחירה צלולה והגיונית ושלא ידבק בהם מין כתם כזה ""אבא שלכם התאבד"" כי כיום מעט מאוד אנשים מבינים את הבחירה ומי שבוחר בדרך הזו נדבק בו ובמשפחתו כתם ..

שימו לב אני לא קורא לחסל את את כל הזקנים והחולים ההיפך ואני אישית משתדל להעניק למי שאני יכול מכיר או לא  רגע של אושר בין אם זה במילה ובין אם זה במעשה  אבל אני רוצה שהאופציה לבחירה תהיה קיימת מבחינה חוקית ומקובלת חברתית 

אז במקום עד 120 עד מתי שתירצו באושר