במלון

אנחנו מגיעים למלון, כנראה, כי הרכב מאט. חומת אבן ארוכה וגבוהה מלווה אותנו, ושער ברזל שחור מקדם את פנינו. הנהג צופר ופשפש קטן נפתח בשער. שומר במעיל גשם יוצא לקראתינו וכנראה שהוא מכיר את הנהג כי הוא מסמן בידו תנועה שנראית לי כאומרת "הכל בסדר" והשער נפתח לרווחה.

כאן, בשטח המלון מתחלף הנוף העירוני האפור בדשאים רחבי ידיים המוארים באור יקרות של תאורת חוצות בוהקת, שיחים מסופרים למשעי ושילוט מאיר עיניים. האספלט בוהק והכל נקי ומצוחצח. "אירופה" מסכם בן זוגי.

בלובי מקבלים את פנינו פקידים מגוהצי מדים ואותו חיוך מאיר שמוכר לי מפניו של הנהג שלנו משוח על פניהם. רק נחתנו וכבר אנו מציינים זו בפני זה את השירות האדיב ומאור הפנים לו אנו זוכים.

אנו נפרדים מן הנהג ומוצאים דרכנו לחדר מספר 7 במסדרונות מרופדי שטיחים רכים. המטרה – ללכת לישון, אבל כמעט כל פעולה בדרך למטרה דורשת חשיבה והסתגלות. איך משיגים מים פושרים כאשר ברז אחד קר וברז אחד רותח והם לא נפגשים לידי ברז מרכזי?

השקעים החשמליים בעלי חורים מלבניים וחסרי יכולת הכלה למכשירים מארץ הקודש. אבל בסופו של יום (או שמא בתחילתו?) מיטה זו מיטה ובארבע לפנות בוקר, ארץ החלומות היא ארץ זהה בכל מקום על פני הגלובוס.