סבל

אני לא אגיד שאין לי לבטים. עדיין יש לי 2 מחשבות. אני אקדים ואומר שאחת הבעיות הפרדוקסליות שלי בחיים – זה דואליות. תמיד הכל הולך אצלי  ב- 2 למשל מאוד עייפה לצד מאוד עירנית. אז פה יש לי 2 לבטים כמה מפתיע. אפילו המטפלת שלי מודה שיש לי את זה. היא אומרת שזה כמו בזוגיות האחד כזה השני איר, אז לי יש את הכל את 2 הקצבות.  זה יפה בעיניה אבל לי קשה לחיות עם זה ככה.

בכל אופן אני בלבטים לגבי הניתוח

מצד אחד, יש לי לבטים שאני לא אצליח.. יש סיכוי. לצערי חברה שלי נפטרה אחרי הניתוח, לא על שולחן הניתוחים אבל נגיד חודש אחרי ובגלל סיבוך. היא פשוט ננקה ונפטרה ואז התגלה שהיה סיבוך. ויש לי הרבה חברים שעשו ניתוח.. רזו השמינן. ואחרי שהשמינו אלף זה מתסכל יותר ובית  (ב') – קשה להם היום ארי הנתוח ואחרי ההשמנה אחרי הניתוח לאכול בריא. מעכחים יותר חטיפים מירקות. האכילה שלי היא רגשית והיא על כמויות לא מאוד משנה מה. דווקא בשר זה לא מה שאני נופלת עליו אבל חטיפים גלידות תבשילים וחטיפים ואפילו לווא דווקא שוקולד. יכולה לחסל בשניה המון אוכל וזה בכלל לא יהיה לי תאים. זה מאין חסך כזה שהגוף שותה אוכל. אפילו בטח אני לא לועסת אפילו כמו שצריך. וכואב לי לא טעים לי וממשיכה. משהו במח כפוי. אין עולת הפסקה זה נורא.  ומי יבטיח לי שאחרי הניתוח זה ישתנה? אומרים לי נכון תצטרכי לשנות הרגלים. ראבק מה קשה ךהבין? אם הייתי יכולה רק לשנות הרגלים לא הייתי מגיעה להשמנה כזו. יש לי מחלה של השמנה כרונית. זה משהו בנשמה ובמח שכל הזמן בולס וס

בולס זה לא ענין של אהההה עכשעו אני מבנה. לא כו אחרת . לא יודעץ אם זה חעבוד לי..

מצד שני – הלבטים הם – אוי אני יכולה לבד. או שהעזרה שלי צריכה להיות רק מקצועית. לא להיות תלותית בניתוח.

וזה משגע לי את המחשבות.

טוב לבטים לבד ומעשים לבד.

אם יש לבטים זה לא אומר שלא צריך לעשות פעולות. מחר הטלכת לפגישה הקבוצתית. נראה אחרי שאקבל מידע על הניתוח איך ארגיש.

הניצוחים מאוד מסוכנים, מצד שני גם ההשמנה מסוכנת. מצד שלישי גם השמנה אחרי ניתוח מאוד מסוכנת. אוף

עדיין אין לי הסכם יחסי מזון עם האוכל. עדיין ךצערי אני בזוכיות בלתי נפרד עם האוכל… מתי זה יגמר הסבל התלותי הזה?