ניסיתי לכתוב את זה

באמת ניסיתי. אני לא מאמינה שלמישהו אכפת, שיש אדם אחד על כדור הארץ הזה שיעשה משהו אם יראה מישהו תוקף אדם אחר. אני מאוכזבת מהאנושות, מהבחירה ברע, מהצורך להזיק לשם שעשוע. 

 זו הסיבה שאני לא מסוגלת לכתוב את זה אפילו בעילום שם, אפילו לא לפרסום, אפילו למגירה. יצר המציצנות של האדם גורם לו להשתתף בצער או לשפוט, ומיד לאחר מכן להתעייף ולעבור הלאה. הפגיעה שלי לא עוברת הלאה. אני חיה אותה מדי יום. היא עמוקה, כואבת, משפיעה על התנהלותי. אני חרדה לקבל התקף בשל ריח או טעם או מוזיקה או כל דבר שעלול לעורר את הזיכרון הנורא, שרודף ומציק ומתחפש. 

אף מילה לא תוכל לייצג את עוצמת ההשפלה, הבושה, הכאב. כוחן של המילים יפה לזמן קצר. הן עושות את שלהן ועוברות הלאה. כוחה של הפגיעה נצחי.