נמאס לי כבר מהקונספט של "אחרי החגים"
" זו שנה ראשונה שאין לי את הקונצפט הזה של "אחרי החגים". אני זוכרת שהרבה שנים הייתי אומרת לעצמי, אין?! אני חייבת לתפוס את עצמי "אחרי החגים"…אין?! "אחרי החגים".. אני הולכת לחזור לעצמי, אני הולכת להיכנס חזק בספורט, לאכול כמו שצריך, להוריד את זה ( סוכרים), להוריד את ההוא…(פחממות ) במשך שנים "אחרי החגים" היה בעצם חברו הטוב של "עד החתונה" או "ממחר".. כל התפיסות הללו כל אחד מהם בנפרד.. וכולם גם יחד… מלחיצים, מעמידים בזמנים, מציבים יעדים, משימות, מכניסים למשטר, לא מרוצים מההווה, מקווים לאיזה טוב שיגיע בעתיד, כאשר אהיה כמובן רזה יותר, בשליטה יותר, "נקייה" יותר, מסודרת יותר…"
אני עוצרת את מאיה באמצע המונולוג הנהדר שלה ומבקשת אותה להסביר לי עוד..
"נראה לי פשוט שהשתכנעתי שההבדלים בין חול למועד, בין שיגרה לחג, לא משפיעים על האכילה כל כך…"
"זה נשמע די מדכא, לא?..אז הכול אותו דבר, חד גוני, משעמם. אז איפה הפורקן? איפה המנוחה?" אני מפצירה בה בכוונה..
" אין שום צורך בפורקן, או מנוחה שקשורים לאוכל ולאכילה במהלך החגים, כי לא הייתה כבילה או קשירה קודם לכן, וגם לא הולכת להיות אחרי. אני באמת חושבת שנגמלתי מהמחשבה של "אסור ו"מותר". כל עוד "אסור היה בשיגרה ו"מותר" היה בחגים, או בשישי שבת, "מחול השדים" ריקד לו בחופשיות. אבל אם "מותר" כול הזמן אז השאלות שאני שואלת את עצמי הן אחרות לגמרי. שאלות כמו מה בא לי עכשיו? מה יהיה הכי נכון לגוף שלי? לבטן שלי? מה ישביע אותי? יהיה טעים לי? ויחד עם זה לא יגרום לי לכאב? מה עוד הולך להיות במהלך היום? האם בערב יש עוד ארוחה משפחתית שאקח בה חלק? מה יעשה לי טוב לאור זה שאחר כך אני הולכת לעשות פעילות כזו או אחרת? הולכת לבריכה? לים?"
"אבל אני זוכרת שבתחילת המפגשים שלנו, רצית שהאוכל לא יהיה בכלל עניין יותר בחיים שלך, אמרת לעצמך "שהרזות האלה" לא חושבות על אוכל בכלל, שזה טבעי עבורן, שהוא חלק מהחיים שלהן, והנה עכשיו את מספרת על מלא שאלות שאת שואלת את עצמך לפני שאת אוכלת, זה לא גם קצת כפייתי?!"
אני ממשיכה להפציר בה..
"זה אולי יכול להראות כך, ולהישמע כך, אבל זה ממש לא כפייתי. בהתחלה זה דרש יותר מחשבה ומאמץ, לעצור, לשאול את עצמי, להקשיב לעצמי. אי אפשר מצד אחד לרצות שהאוכל והאכילה לא יהיו עניין בחיים, לעצום עיניים מול מה שאני מכניסה לגופי, מול איך ומה שאני מזינה את עצמי, ומצד שני לרצות שזה יסתדר, ככה לבד. היום השאלות האלה נשאלות מתוך רצון לטפל בעצמי טוב, לקחת אחריות על עצמי ועל גופי, להקשיב לו במקום לשלוט עליו. זה בעיקר גורם לי שמחה שמישהו, שזה אני, לוקח את "עצמי- גופי" בחשבון, מתייחס אליו ומטפל בו, לא "זורק" אותו, "נוטש" אותו, אומר "יהיה מה שיהיה".
אני מבקשת ממאיה לתת דוגמא והיא מספרת על הארוחה המפוארת, שארגן המשרד, בסוף השבוע לקראת השנה החדשה " הם לקחו אותנו בבית מלון ואת לא מתארת לעצמך כמה אוכל היה, כמה מבחר וכמה משובח הוא היה. נראה היה שהשפע הזה מבלבל את כולם. אני, קודם כול נשמתי עמוק, האטתי, הסתובבתי לראות מה יש ושוב עצרתי ונשמתי, ושאלתי את עצמי מה מכול השפע הזה מתחשק לי? ויהיה לי כייף? וגם אמרתי לעצמי שלמרות שיש כל כך הרבה דברים טעימים שאני אוהבת, הם יהיו "גם מחר", וגם הבטחתי לעצמי שאם הם לא יהיו ועדיין יתחשק לי משהו כזה, אחר כך, כשאני ארצה אותם בגופי אני אקנה לי. לא התנהגתי כאילו "אין מחר", או כאילו אחרי החג אני חוזרת לרעיון של "אחרי החגים". כול זה עזר לי להיות מאוד מדויקת עם הבחירות שלי, וגם אם בסוף הארוחה חשתי מלאה יותר מכרגיל, יכולתי להרגיע את עצמי ולדעת שזה טבעי, בכול זאת, ארוחה חגיגית והרמת כוסית"
לנסות לנשום
אז אולי רגע לפני החג.. הנה לנו הזדמנות שבה אנו יכולים לזרוק לפח את הרעיון של "אחרי החגים" ואת רעיון "המותר והאסור" ופשוט לנסות לנשום, להאט, לבחור ולהקשיב בהשראת מאיה. שנה טובה ומתוקה.
המעוניינות להצטרף לקבוצה "הקשבה לגוף והזנת הלב הרעב" ("אחרי החגים" : ) מוזמנות לשלוח לי מייל [email protected]
