לחיות עם שלפוחית רגיזה

בשיחותיי עם אנשים הסובלים משלפוחית רגיזה, תמיד עלתה בי ההקבלה למאבטח אישיים. 

ראשית, כנראה וישנם מצבים רפואיים כמו תפקידים ביטחוניים שגורמים לך להסתכל אחרת על המציאות, הפרטים השוליים, שהאדם הרגיל אינו מבחין בהם, עוברים למוקד ומקבלים חשיבות, מכיוון שאם לא, הסיכוי ל"פנצ'ר" גדל ויש לצמצם זאת עד כמה שניתן.

עוד לפני היציאה מן הבית יש תכנון והתארגנות, הספונטניות נפגעת, ודאי אם מדובר במקום לא מוכר. יש לשים לב למשטר השתייה, לצאת לאחר התרוקנות, אחרי לקיחת התרופה או צינתור. ליתר ביטחון לובשים בגדים נוחים, שלא ילחצו, שיסתירו במידת הצורך ואם יש סיכון, עזרי ספיגה וגם בגדים להחלפה, שיהיה, לכל מקרה. בקניון חונים כמה שיותר קרוב לשירותים, כי לרוב לאחר נסיעה זהו היעד הבא. חשוב שהנסיעה תהיה חלקה ללא עומס ופקקים. כי גם אם העיכוב הוא קצר ובד"כ בזמן הזה עוד אין צורך בהתרוקנות נוספת, המחשבה מטריפה. מה אם לא אגיע לשירותים בזמן? המחשבה הזו מעוררת לחץ וחרדה ומשפיעה גם על הגוף, היא מכווצת כמעט את כולו וגם את השלפוחית. רק הלחץ עצמו והשפעתו על הגוף, יכולים לעורר את הצורך, אשר בתורו מגביר את הדחק אף יותר. ישנם מנוסים היודעים להבחין כי זו תגובת לחץ ואין צורך אמיתי בהתרוקנות, אך ברגעי האמת, כמו בפקק תנועה, קשה מאוד לתקן את המחשבה ולהרגיע את הגוף.

עם ההגעה למרכז הקניות או מפגש עם חברים, מתחיל ניתוח השטח. כלומר, לזהות את שלטי השירותים ולמפות את מיקומם. יש יתרון גדול בהיכרות מוקדמת עם המבנה, כי אחד הדברים היותר מתסכלים הוא פתיחת הדלת המובילה לשירותים ולגלות שברגע הדחיפות יש עוד מסע לאסלה.

בישיבה חברתית עם קרובים או מכרים, השתייה מתוכננת. קפה ואלכוהול, על אף תפקידם החברתי דווקא מעודדים לחץ על השלפוחית. כך שאו נמנעים מהם או שהמנוסים יודעים לחשב מתי כבר להתחיל וללכת לכיוון השירותים.

בחזרה הביתה ביקור בשירותים וחשבון נפש, האם היציאה הייתה כדאית? במידה והתשובה שלילית ישנם אנשים המתחילים לפתח אסטרטגיית הימנעות. דוחים יציאות, נשארים בבית כמה שיותר, לעיתים כל הזמן. בשלב הראשוני יש תחושת הקלה כי "בטוח שמנעתי פנצ'ר"! אך בטווח הארוך החרדה עולה, היכולת לצאת ולהסתדר על אף הדחיפות יורדת. ככל שיוצאים יותר, החרדה יורדת, צריך ללכת פחות ופחות לשירותים, לומדים את האסטרטגיות הנכונות, כך שהדחיפות כמעט ואינה פוגעת בשגרת החיים. בין האסטרטגיות, ההכנה בבית לפני היציאה, טכניקות הרגעה, מקומות בטוחים עם קירבה לשירותים אליהם כדאי לצאת, קצב ההתפנות כמניעה וגם סביבה חברותית שמכירה את הצורך (בין אם מכירים את הבעיה האמיתית או הסברים אחרים).

והלילה… זהו פוסט בפני עצמו.

אני חושב ששיח גלוי על הבעיה, לפחות כאן ב"כמוני" תעזור לאנשים לראות שאפשר וכדאי לצאת ולהנות. מה אתכם? שתפו אותנו…