בזיעת אפי אכלתי לחם,

לחם לבן, לחם שחור, לחם קל, לחם גרוזיני, חלה מתוקה, חלה רגילה, חלה קלה, לחמניות.

ומכיוון שלא על הלחם לבדו יחיה האדם,

תמיד הוספתי חומוס, טחינה, גבינה, נקניק, שניצל, המבורגר,

ולשם הרגעת המצפון – כמו עלה התאנה,

הייתי שם גם איזה עלה חסה זעיר ורענן.

סברי מרנן,

ורבנן ורבותי,

והגוף והנפש זועקים עד מתי,

יעלוזו ללא הרף הרשעים,

ולא יכול לעצור – הכל כל כך טעים,

ובשלב מסוים  מתחיל לחוש,

את הרעב העז להיות כחוש,

מביט במראה בוש ונכלם,

לו רק יכולתי – הייתי נעלם,

ואז מה זה בעצם אומר?

שאני על כל הטוב מוותר?

שאני מחזיר נשמתי לבורא?

הוא בכלל יודע מה איתי קורה?