לכבוד שבת

למען הסר ספק

אלה לא מילותיי

אני רק העתק הדבק.

זה האיש:

לקחתי מויקיפדיה.

מלצר נולד בשנת 1909 בעיירה טלוסט שבגליציה, אז אוטונומיה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית (וכעבור מספר שנים בתחומי אוקראינה הסובייטית). הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, ולמד בסמינר למורים בלבוב. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל.

בשנותיו הראשונות בארץ התגורר בקריית מאיר שבתל אביב. עבד בין היתר כסגנו של ברל כצנלסון, עורך "דבר".

בתחילת דרכו בספרות כתב שירים יידיים שנדפסו בכתבי עת שונים ברחבי גליציה. יצירותיו החשובות ביותר הן פואמות ובלדות שנושאיהן עממיים וחסידיים. אחד משיריו המפורסמים הוא "אשירה לרש"י", ובו הוא מקונן על הדור הצעיר ששוב אינו לומד את פירושו של גדול פרשני המקרא. מלצר פרסם מספר גדול של קינות ובלדות שעניינן העולם היהודי שנהרס בשואה. הוא ערך עשרות ספרים, ובהם כל כתבי בנימין זאב הרצל. בין השנים 1949–1954 היה העורך הראשי של השבועון לילדים "דבר לילדים". במשך למעלה משלושים שנה היה חבר האקדמיה ללשון העברית.

בשנת 1949 זכה בפרס טשרניחובסקי מטעם עיריית תל אביב לתרגומי מופת, על תרגום יצירתו של י"ל פרץ מיידיש. בשנת 1951 זכה בפס צבי קֶסֶל לספרות עברית (מקסיקו על ספרו "שירות עם בלדות" (תל אביב תשי"א).‏[1] בשנת 1979 זכה בפרס מאנגר על מפעל תרגומיו מיידיש.

מלצר היה נשוי למרים. בשנת 2000 נפטר בגיל 91, ונקבר בבית העלמין קריית שאול.

דין תורה – שמעון מלצר

לרב דק"ק ברדיטשב, רבי לוי יצחק,
נכנס אחד חלכה ובדמעות צעק:
"צדיק קדוש,הושיעה,עשה בשביל הטף!
לדין תורה זמנהו!" שואל אותו הרב:
"את מי?את מי , אמור נא, אזמין לדין תורה?"
"את הקדוש ברוך הוא!" השיב בלא מורא.
שמע הרב בתמה ואל זקנו שחק:
"סדור טענותיך, אחר אוציא הפסק".
"אני ובני ביתי" פתח הלה דבריו,
"זה עידנים וחצי, סובלים חרפת רעב.
דלי דלות בבית…לא בולבוס, לא קליפה
ולא פרוסה של לחם ולא חלב טיפה…
אני-אולי חטאתי, ולא אטען עליו:
אולם הטף,רבנו,במה חטא הטף?
אני דורש דין צדק, רוצה בדין תורה!"
נשא הרב עיניהו, תלה בשמי קורה:
"ריבון עולם, שמעת? האם אינו צודק?
הלא איתו הצדק! ומה אתה שותק?
ריבון עולם, ענני, כי לא אשא פנים!
על האבות,כתבת, לא יומתו בנים!
הנה סוף סוף הסכמת,קיבלת סוף כל סוף!
עכשיו הפסק נוציאה, כדת ודין נכתוב!"
ישב הרב ותכף נטל פיסה של קלף,
טבל נוצה בקסת, בכתב קדשו כתב:
"בעזרת השם, בי דינא…ריבון העולמין,
חייב על פי היושר  וגם על פי הדין,
לתת צרכי הבית, בשר וגם חלב,
ובולבוסין ולחם, הכל לפי הטף,
לבעל התובע, ותיכף ומיד!
אב"ד דק"ק ברדיטשב, לוי יצחק הקט".
והעני ברעד חטף מהר הכתב,
קפץ, פתח הדלת, נשא מהר רגליו,
שכן ירא, אולי עוד רבנו יתחרט…
הן לא פסק דין פשוט הוא, אינו ניתן כל עת!
ויהי הוא רץ בדרך, סובב מרחוב לרחוב,
מחזיק ביד הפתק ( כי עוד היה רטוב! ),
ורוח בא בנשב,חטף פיסת הקלף,
נשא אותה למעלה, כמו ציפור כנף…
נשא האיש רגליים, אחר הקלף הוא רץ,
אולם הקלף פורח ומלפניו הוא אץ,
בגובה איש נישא הוא, שלח היד, אחוז!
אך לא יוכל, ביש גדא, החזק בו ותפוס.
כי אך ישלח ידהו, אחוז בו והחזק,
הקלף מיד מגביה ועף ומתרחק,
נושב, נושב הרוח ומתרחק הפסק,
רודף רודף, חלכה,ואחריו ידלק,
ירוץ, ישלח הרגל כאילה שלוחה…
עד סוף כל סוף הפתק נפל לתוך שוחה!
והעני בעלז קפץ לתוך הבור,
שלח ידו לקחת – פתאום הבריק לו אור…
פתאום אורה מבהקת…ברקת ויהלום…
זהב חרוץ וכסף – אוצר שמור הלום!
אוצר שאין לו חקר, יספיק לרוב שנים!
לכל בני הבית וגם לבני בנים!
וכך קיימו מלמעלה הפסק של הקדוש,
ככל שהוא בתוקף תמיד דרש דרוש!
וככה נתקיים שם הפסק של הזקן,
רבי לוי יצחק ז"ל, זכותו יגן, אמן.