אחד, חולה סרטן, לא אריק שרון

כתבה קשה לקריאה, התלבטתי אם להביא אותה.

בסוף….הבאתי

כשאדם מחרחר מסבל ומשתתק מכאב, אנחנו יכולים להאשים את הסרטן או את אלוהים אבל גם את עצמנו

א קוראים לו אריק, קוראים לו דוד. לא גיבור ישראל, סתם מישהו. לא חוות השקמים, לא כנסת ישראל, לא מנהל בית חולים שיוצא ומכריז על מצבו – רק חדר צדדי, מחלקה פנימית, פיליפינית מודאגת ורופאה שעוד מעט תגיע (כנראה). דוד לא צלח את התעלה, לא היה ב–101, לא בנה התנחלויות, לא פינה יהודים, סתם ניסה לחיות יותר מ–56 שנה וזה לא ממש מצליח. בטלוויזיה אף אחד לא מדבר עליו, אבל אחותו מנסה לסדר לו את הכריות מתחת לגב ככה שיסבול פחות. זה לא עובד.

מאות אלפים בוכים על מישהו שנרדם לפני כמה שנים, ודוד לא מסוגל לבכות. כל כך כואב לו, אבל לפני יומיים הוא קיבל שבץ מוחי, וכל המילים והדמעות נעצרו במחסום, יחד עם הדם שלא הגיע לראש. נותר רק חרחור אחד ארוך של סבל, שנקטע בגלל חוסר חמצן. בטלוויזיה מדברים על גיבור ישראל, אבל בתוך הגוף של דוד נמצא גיבור התקופה: סרטן שהתפשט מהריאות אל הכבד, כולל כמה עצירות באיברי ביניים. דוד ימות בעוד כמה חודשים, כשבגלגלצ ישמיעו בדיוק את החדש של מוקי.

הוא כל כך רזה, שדרך העור הדק אפשר להבחין בגידול מרכין ראש, מתנצל על הסבל שעליו לעבור עד שיתאפשר לו למות. דוד לא שומע את ההתנצלות, כואב לו מדי. הוא לא מוצא מנוחה נכונה: שוכב על הגב, אחר כך מנסה על הצד, אחר כך מתרומם ומנסה להחזיק את עצמו בישיבה, ושוב נשכב, ושוב צד, ושוב ישיבה. תארו לכם עיניים ענקיות שיוצאות מחוריהן, תארו לכם פנים שמבקשות שמישהו יפסיק את המוות הזה שנקרא חיים.

גולגולת דקה, צמוקה, רזה, ועליה נמתח וילון שקוף של כאב. הוא מביט בי עכשיו דרך הווילון, ממש אל תוך עינַי, ואני יודע: הוא מתחנן שאציל אותו, שאפסיק את התופת. אבל אני יושב על כיסא ולא עושה דבר, רק מסיט את עינַי הצדה, מתבייש, יודע שבעוד כמה דקות אכנס למכונית, אדליק מזגן ואתופף באצבעותי על ההגה כשמוקי יתחיל לשיר ("לב חופשי… היום הלב שלי חופשי…").

אם הייתי בנאדם, הייתי מלטף לדוד את הראש, מביט עמוק אל תוך עיניו, לוחש לו "שלום", ואז לוחץ כרית עד שהיה מפסיק לנשום. אם הייתי בנאדם, הייתי עוזר לבנאדם אחר שכל כך סובל ומבקש להפסיק את הסבל. אם הייתי בנאדם, הייתי פשוט הורג אותו.

אבל אני לא בנאדם, רק נתין. נתין של תרבות ששולחת אנשים לחלל, שממזערת את עצמה אל תוך אייפון, שמכוונת לך את המכונית דרך לוויין בשמים, שמתפארת באוכל מולקולרי – ותחת נימוקים תיאולוגיים ("קדושת החיים") מפקירה את נתיניה לסבל בל יתואר. תרבות שגאה בהיותה "סובלנית לאחר", שמעלה על נס צימודים ליברליים ("זכויות אדם", "זכויות אזרח") – ובמקביל לא מאפשרת לאיש סובל למות. אם הייתי בנאדם, הייתי דורך על התרבות הזאת ומשחרר את דוד מהמקום הזה.

הרופאה נכנסת עכשיו ואומרת שדוד ייאלץ לעבור ל"מוסד". היא לא אומרת "הוספיס", כי יכול להיות שיש עוד כמה חודשים של סבל בטרם יזכה לעבור לתחנה הסופית. דוד מביט ברופאה ולא אומר דבר. כשכואב שומעים רק את הכאב.

בחדר קטן, צדדי, במחלקה פנימית, הרחק מחוות שקמים, אנשים שומעים עכשיו חרחור של מוות; בזמן שסוגרים כביש ראשי כדי לכבד מת מפורסם, עומדים כמה אנשים־נתינים ומנסים לדחות מעליהם את האפשרות שהם משת"פים של הסרטן, משת"פים בסבל של דוד.

אם רק הייתי בנאדם

.http://www.haaretz.co.il/magazine/theword/.premium-1.2219523