מהתחלה לאט לאט

האמת שאני מת מעייפות ולא נרדם

האפונה עושה לי בבטן גורו גורו

אבל לפחות זו לא פיתה עם חומוס 

ושניצל וצ'יפס ליד.

מחר יום נוסף של קפה ועוד קפה 

וארשה לי לעצמי אולי עוד קוביית חלווה 

שיהיה קצת מתוק.

אין לי מושג מה לכתוב עכשיו.

אני קורא לא מעט פה וכואב לי

שלכל כך הרבה כואב כל כך הרבה

וגרוע מכך שאין לאל ידי הרבה מה לעשות

כדי להקל על מי מכם.

אני מצליח פה ושם לחייך מישהו אבל זו טיפה בים.

יודע.

בא לי לשתף קצת בנתן אלתרמן.

הטור השביעי – 

יצא לאור בשנת תש''ח.

הספר המקורי אצלי.

בואו תקראו איתי, מתוקים,

אנשים טובים, נשמות תועות,

תוהות, טועות, 

אין לכם משהו טוב יותר לעשות עכשיו.

כל כך הרבה הקדמה

ואם לא תאהבו את זה 

לא נעים.

אז היום במקרה יש אחד ואחד חינם.

מקווה שאחד ממכם תאהבו.

האמת מקווה שיהיה לי כוח לסיים אחד

אז אתחיל דווקא בשני.

המחר.

שוב מזכיר – 

זה של אלתרמן

לא שלי.

זה נחמד לקבל מחמאות אבל לא על דברים שלא אני עשיתי

אז הנה:

המחר:

סח האל לאדם – דל נשארת ורש

קום הבט בגנזי, מה מהמה תבחר?

וישמע האדם לעצת הנחש,

ויבחר האדם במחר.

הוא הושיט את ידו, חרדה וריקה,

למחר הספון בנרתיק חכלילי,

וילחש לבוראו בדמעה מבריקה:

לו יהיה המחר שלי.

ויהי כן וידעו כרובי שחק ממעל

כי עני אדם וכושל אוהלו

ושדהו שומם וצחיח…. אבל.

המחר המחר הוא שלו.

ועמל האדם בשדה הניחר,

ובכלות כוחותיו בשרב המבהיק,

הוא שאב לו עידוד מכוחות המחר.

הספון עימדו בנרתיק.

ועברו הדורות ויורשיו של אדם,

במחר עוד מוצאים ניחומים,

ובאותו הנרתיק, עלי ארץ וים,

הוא עובר בדברי הימים.

ובדברי הימים מסופר בפרוטרוט,

איך זויף,

איך נגנב,

איך נגזל המחר,

איך נמרט ונקרע – איך נפרש לפרוטות,

איך הוטל אל מחזור המסחר.

אך תמיד בחילוף התקופות הרועש,

בכל דור לקול שוט ונחושתיים,

בני אדם הראשון צעדו מול האש

עם שירת המחר על שפתיים.

עד היום – עד היום – השמעת אחי?

אימהות באימה חשכה,

מזמרות לילדן בחיוך ובבכי,

המחר – המחר הוא שלך.

המחר הוא שלך לחרות ולששון,

גם אם דל הוא עמך ונכלם,

הוא מורשת לך מאדם הראשון

בנרתיק חכלילי מני דם.

בשבילך מקימים אותו, עז וקורן,

את עולם המחר הנגול,

נומה, בן…אך הילד  איננו יושן,

הוא עודנו בוכה בלי קול.

ושומע את זאת גם אדם הראשון

ונושא את ראשו מעפר.

כי גם לו אין יכולת וחשק לישון

עת חורצים את גורל  המחר…

ושומע זאת גם המחר המכוסה

מעיני מייחליו הכלים,

ובנגוע בו יד דיפלומט מנוסה

הוא נרתע ומצלצל בכבלים.

כי סבוהו חידות ושמועות ולחשים

וחרד לבבו לא במעט.

עת אמביציות, הון, אינטרסים, אישים

שוב קמים לשחק בו אט אט.

ולכן הוא חורת בעולם הרועם

את חוקו הפשוט אכזר:

או לכל הנני, בן חורין ושלם,

או  – גמרנו את שיר המחר.