פה קבור ה(כ)לב.

זה לא שלי   –

של קרילוב

ידידות של כלבים:

על יד מטבח רבצו יחדיו

וחממו גבם בשלו

חצרון – הכלב

והבהב.

הם לא מכבר אכלו לשובע

והתעצלו לצאת הרחובה,

לשמור על שער החצר –

ותחת זאת התחילו לדבר,

על דא והא: על מנת חלקו של כלב.

על טוב ורע, וגם לאחרונה,

על ידידות נאמנה,

רעות בלי שקר ובלי סלף.

"מה טוב" – אומר חצרון:"מה טוב ומה נעים

לשני רעים

לשבת יחד!

כלום יש לנפש יתר – נחת?

תמיד לדרוש טובת ידיד

ואת ריבו לריב תמיד,

לא להחמיץ שום רגע כושר

לגרום לו עונג וששון,

יחדיו לסעוד – יחדיו לישון

הן רק בזה צפון האושר!

לו, למשל, ביננו כאן

רעות כזו היתה רווחת

כי אז ודאי מרוב הנחת

לא חשנו כלל, איך גז הזמן".

"ולמה לא? גם זה ענין!"

עונה הבהב: "אגיד לך בלי כחד:

גם לי כבר לזרא התקוטטות ניצחת.

אין לנו יום ללא תיגרה!

ועל שום מה אחי?

חלקינו לא ניגרע.

מכל האחרים

תודה לאדונינו!

אכן חרפה היא זאת לשנינו:

הרי הכלב מתמיד,

נחשב לסמל של ידיד!

ואי רעות של צמד חמד

בין הכלבים אינה קיימת!

הא, גם בינם שנאת חינם

ממש כמו בן בני אדם!"

"אם כן, נראה מופת אנחנו לדורנו!"

קרא חצרון:" תן כף, הבהב!"

" הנה היא – רע נאהב!"

וכאן בולמוס חיבוק נלהב

הציף כליל את גיבורינו:

" חצרון יקר!"

" הבהב חביב!"

" לעזאזל מדון וריב!"

" שנאה, קינאה – שתיהן לשחת!"

פתאום השליחה הטבחת,

מלמעלה – עצם לחצר,

כמטורפים קפצו מהר

שני ידידי הנפש יחד,

היכן רעות וברית לבב?…

הם זה בזה תקעו שיניים

וציציות משער השניים,

פרחו לרוב בשדה הקרב

סוף סוף הפריד בקושי רב

בין הניצים סילון של מים

כל העולם כולו מלא רעות כזאת:

לפי שיחו של צמד חמד

ומליצתו המרוממת,

דומה זכינו לחזות

לבב אחד בשני חזות

אך זרוק נא עצם בין השניים

וזה לזה יוציא מעיים.