שתי ציפורים

מעט

אליעזר שטינברג.

האביב הביא עלינו יום זהב שופע טוהר,

מאלפי דליים של בדולח הוא שופך שמחה וזוהר!

אך – אבוי: בחג האור

צפוריים, בנות הדרור,

נכלאו בסוהר!

ועל מה? על מה העונש? – על – לא כלום…על מתנה:

על אשר שימחו כל נפש בזמרה וברינה!

הנשחט בעולמינו גם הצדק כיונה?

רע ומר! סגורה הדלת,

והכלוב – חוטים של פלד!

הבכירה – יושבת דום – חרישית – שקטה – נכנעת…

הן יודע כל בר דעת:

אם נמנע הוא הרצוי,

יש לרצות את מצוי!

ואולם הצעירה – משתוללת – משתגעת!

היא מוחה! כגדול השבר, כן גובר גם עוז מירדה.

היא פורצת וקופצת ונושכת בפלדה,

בדלתית הכלוב נוקרת

ואוזרת

כל כוחה –

היא מוחה!

"כלום נקר את?" – בה גוערת הבכירה: "חדלי – טיפשת:

מקורך כל כך חלש הוא, והכלוב – ברזל ועשת!

הרגעי נא, בת בלי שקט, תני מנוח לעצמך!"

אך כיצד ישקוט אי שקט? אדרבא אמרו נא איך?

והנה ילדה יוכבד אל הכלוב ניגשה פתאום,

היא רואה ( תהי כל עין כפרת עיני התום),

איך אותה ציפור נחמודת

מתחבטת במלכודת –

ונדמה לה: המקור –

בליבה נוקר נקור…

ופתחה ילדת הטוהר

את אשנב הסוהר,

הכלואולת פרצו כחץ – לשדה פתוח!

שם ישבו להן על עץ – במרחק בטוח.

"מי פילל לזאת? , – אמרה

השקטה לסוררה:

"אל הודי עכשיו בשקט:

לא אני היא הצודקת?

כלום רעשתי? כלום נואלתי בבזל לשווא לנשוך?

והנה ראי – נגאלתי בדיוק כמוך!

הכדאי היה הרעש? מה ערכו ומה כוחו?

אם נגזור נגזר הישע – בוא יבוא בין כה וכה.!"

כן, אמת – יבוא הישע – זאת אדע גם בעצמי –

אך זכרו, שקטים, זכרו נא – בזכותו שלך מי….